מערכת הבחירות הנוכחית, חמישית במספר בתקופה של ארבע שנים, היא אחת מההונאות הגדולות ביותר, אי פעם, של מוסדות נבחרים של מדינה והתקשורת את ציבור הבוחרים. כנסת ישראל והממשלה לא מהססות לגרור את כולנו לפלטפורמת בזבוז של משאבים לאומיים מבחירות אלי בחירות, כשהן לא מנסות אפילו לשנות את כללי המשחק, כאילו כללי המשחק הם בטון יצוק או קודש הקודשים שאין לשנותו. והן ימשיכו להריץ את הציבור כולו מבחירות אלי בחירות במקום להתמודד באמת עם בעיות היסוד של החברה והמדינה בישראל.
אנו נמצאים בתקופה ממושכת של ארבעה חודשים, שאין לה תקדים בעולם כולו, של מערכת בחירות המוצגת כמאבק איתנים בין גוש השינוי לבין גוש נתניהו והחרדים. ועל מה המאבק הגדול? המאבק הוא, לאמיתו של דבר, מי מהשניים יצליח לגייס 61 חברי כנסת. חבר כנסת בודד הוא שיכריע מי יהיו אלה שבידיהם אנחנו נפקיד את ניהול המדינה.
ובתוך הכנסת עצמה וגם בממשלה עוד לא גובש כוח שיעשה אפילו שינויים אלמנטריים בשיטת הממשל ובשיטת הבחירות שלנו. רוב קואליציוני של 61 הוא מתכון בטוח לאי־יציבות, שכן לימדו אותנו שחברי כנסת העורקים מהמחנה שבו הם נבחרו ועוברים למחנה הנגדי, כשרוממות אידיאולוגית בפיהם, זוכים בתמורה גבוהה של שריון בכנסת הבאה.
ובתוך תקופת בחירות ממושכת ואווילית זו מושקעת אנרגיה רבה ומרתקים את הציבור בידיעות על איחודים או פיצולים או דרמה העלולה להביא לפיצול שמסתיימת באיחוד, וסקרים, וניתוחים, והערכות מצב. כמות מלל מצטברת שלא נצברה כמוה בשום מערכת בחירות בעולם כולו. זוטות הופכות להיות חדשות ענק.
ישראל ממשיכה להיאבק על ביטחונה וקיומה מפני אויבים מבחוץ, חמאס בעזה, הג'יהאד האסלאמי בגדה, חיזבאללה בצפון ואיראן המאיימת עלינו בטילים מחודשים ויצירת נשק גרעיני. אבל בנוסף לאלה, הריקבון הוא כאן בפנים והוא מתפשט מהר. והחברה בישראל מידרדרת והיא כבר מתקרבת אל סף תהום על שום שמדינה שאינה יודעת להעניק לתושביה ביטחון אישי, ביטחון של הרכוש וביטחון של החיים, היא מדינה בפשיטת רגל.
במגזר הערבי ממשיכות הרציחות של גברים ונשים; בדרום צעירים בדואים מסכנים את ביטחון התושבים בדרכים וגם הורגים מפעם בפעם; הרכוש בבית הפך להיות הפקר; המשטרה מאותתת לפורצי הדירות שאין להם בעצם ממה לחשוש ותושבים עומדים חסרי אונים; הפרוטקשן מתרחב בחלקים נרחבים של המדינה והופך להיות נורמטיבי; האלימות בתוכנו גואה אף היא, החקלאים בעלי משקים מותקפים ללא הרף וצריכים נוסף על ניהול משק חקלאי לבנות הגנה עצמית; הפשיעה בחברה הישראלית עולה וגואה על כל גווניה וצורותיה. אנו כבר לא רחוקים כל כך ממה שהתרחש בקולומביה בתקופתו של פבלו אסקובר - מנהיג קרטל הסמים האימתני שלא היסס להילחם נגד מוסדות המדינה.
ומול כל אלה, ממשלת ישראל כמו אטומה. היא לא מסוגלת להבין את המתרחש ולהפנים אותו. אין אני מתכוון רק לממשלה הנוכחית, אלא גם לממשלות הקודמות לה, אבל כיום תופעות הפשיעה הן בשיא. ומה אנחנו עושים? ממנים אישיות שאין לה את הכישורים האישיים לתפקיד השר לביטחון פנים, בעוד שביצוע תפקיד זה הוא כיום משימת ענק. ולצדו מפכ"ל משטרה בעל הרבה רצון טוב, אך מי ששיקול דעתו בהגנה על החיים מוטל בספק על ידי ועדת חקירה ממלכתית.
מה שהיום הממשלה הייתה צריכה לעשות זה להכין תוכנית אב אופרטיבית, מקיפה, רצינית, תוך גיוס משאבים ושינוי נורמות העבודה גם של המשטרה, של הפרקליטות וגם של בתי המשפט. אנו במאבק על עתיד החברה. אבל האנרגיות ותשומת הלב הציבורית מוסטות תמיד לפוליטיקה העלובה, האינטרסנטית והאישית המתנהלת מול עינינו.
אכן מדובר בחטא קדמון: ההתעלמות המתמדת של ממשלות ישראל מחשיבותה המרכזית של המשטרה; התנהלות קלוקלת של הפרקליטות המקילה עם עבירות או חותמת על עסקות טיעון כושלות; עונשים קלים של שופטים חסרי אחריות, המוכנים שלא לפסוק אפילו יום מאסר אחד למי שהורג אדם בתאונות דרכים.
הגיעה השעה שנפקח את עינינו ונבין כי אנו מתקרבים אל סף התהום. לא נותר הרבה זמן. חייב להיות שינוי ערכים טוטאלי כדי להגן על החברה; כדי להחזיר את הביטחון האישי; כדי לעקור את פורעי החוק למיניהם. ניתן לעשות זאת אם ממשלות ישראל וכנסת ישראל יבינו את חומרת הבעיה, וגם יבינו את האחריות המוטלת עליהן. יהיה זה עצוב מאוד אם הממשלה הנוכחית לא תתחיל לפעול למען החזרת הביטחון האישי, ויהיה זה עצוב יותר אם הממשלה החדשה לא תציב בראש דאגותיה יעד זה, ואנו נזכה מחדש לדיונים על סבב בחירות שישי.