יציבות שלטונית; עוד מטבע מזויף שמנסים למכור לנו ב”מחנה השפוי”, זה שחושש מפני השינויים הדמוגרפיים שעוברת החברה הישראלית, תוך שהוא רוצה להבטיח את שליטתו בלשכת ראש הממשלה לעולמי עד. בעבר דיברו האנשים האלה על “דמוקרטיה מהותית”, כזאת שמבטלת, בפועל, את הכרעת הרוב, בניסיון לנטרל את חוכמת ההמונים, כפי שזאת באה לידי ביטוי בקלפי, ביום הבחירות, אבל עתה הם הולכים כמה צעדים קדימה.
שמעתי, לראשונה, בצורה קוהרנטית, על רעיונות העוועים הללו, המתכנסים תחת מבנה חוקתי לכאורה, שכולו הרצון לחסוך מאיתנו, האזרחים הנבערים מדעת, את הסבל הכרוך בהליכה חוזרת לבחירות מדי כמה חודשים, מפי נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה. קודם לכן השמיע אותם, קצת במגומגם, וללא האצטלה האקדמית, בני גנץ, אלא שאז לא ייחסתי להם כל חשיבות.
לא חשבתי שהרמטכ”ל לשעבר בכלל מבין את משמעות הדברים. מה שהוא דיבר עליו נשמע לי סתם כמו ניסיון של פוליטיקאי שהסקרים לא מחמיאים לו לגנוב את השלטון בדרכי רמייה; אבל אז שמעתי את התורה כולה מפי פרופ’ יוחנן פלסנר – וזה נשמע לי ממש מפחיד.
יציבות שלטונית יש בצפון קוריאה; מדינות דמוקרטיות משאירות את ההכרעה בידי ציבור הבוחרים. כל שיטה אחרת היא בפירוש לא דמוקרטית. קחו, לדוגמה, מקרה שבו תקום ממשלה שבה יתמכו ביום הקמתה 61 חברי כנסת; אלא שלאחר זמן מה היא מאבדת את הרוב הזה. לשון ההצעה אומרת שהממשלה הזאת תוכל להמשיך למשול, ללא רוב פרלמנטרי, עד תום שנתיים מיום הקמתה, מבלי שניתן יהיה להזיזה ממקומה;
אלא אם כן 70 חברי כנסת יתמכו בהפלתה. כלומר, ממשלה שבה תומכים, נניח, 40־50 חברי כנסת בלבד, תוכל לקבוע, למשל, שהמסלול ל”שלום אמת” עובר דרך הוויתור על מזרח ירושלים. זאת לא תהיה, כמובן, “ממשלת מעבר”, ולכן לא תהיה מניעה לקבל כל החלטה הזויה, גם אם רוב הציבור מתנגד לה, והכל בשם “היציבות השלטונית”. מהומות הענק שיפרצו ברחובות לא יתרמו, צריך להניח, לחוסן הלאומי. דוגמה אחרת, ביזארית מקודמתה, מתייחסת לתקציב המדינה. לא עבר – לא נורא; הכנסת לא מתפזרת. ממשיכים כרגיל.
בשנים עברו השתמש אהרן ברק במונחים כגון “סבירות” או “מידתיות” כדי ליצור יתרון למיעוט שהצליח לכבוש לעצמו מאחזים בתחומים מכריעים בחיינו; בבית המשפט העליון, למשל, ישבו רק אנשים שברק רצה ביקרם. כאלה שחושבים בדיוק כמוהו. את פרופ’ רות גביזון הוא פסל בגלל “שיש לה אג’נדה” (שונה משלו).
כעת השיטות הללו כבר פחות עובדות. הנפוטיזם פחות אפשרי. מכרזים תפורים עוד יש, וגם מינויים קלוקלים; אבל כדי שאפשר יהיה להמשיך בהם, צריך “יציבות שלטונית”, שכן הרשתות החברתיות חושפות כל מינוי מלוכלך. העובדות נחשפות במהירות האור, והן מקשות על נציגי החונטה שעד כה נהנו משקט תקשורתי שעטף אותם בחמימות. אז יציבות שלטונית לא תהיה, כנראה, אבל שקיפות תהיה גם תהיה.