"מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה"

ביום הכיפורים 1973 שחל בשבת הגעתי לז'נווה בסוף שבוע של בדיקות סידורי האבטחה בשגרירויות באירופה. בצהריים צלצל "האיש שלנו בווינה" והודיע שעוד כמה שעות תפרוץ מלחמה עם מצרים.

כך פרצה לחיי המלחמה של הדור שלי. בישראל אפשר לדעת מאיזה דור אתה על ידי זיהוי המלחמה שאליה אתה מתכוון באומרך "המלחמה". אנחנו ילדי מלחמת העצמאות, לחמנו במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת לבנון הראשונה. אבל התואר "המלחמה" שמור איתנו למלחמה אחת – מלחמת יום הכיפורים.

הגעתי לטיסה הראשונה שיצאה לארץ, וביום ראשון בלילה חצינו את קו החוף החשוך ונחתנו במדינה מואפלת. נסעתי היישר ליחידה, קיבלתי פיקוד על פלוגה ויצאנו למלחמה חסרת השם שנחתה עלינו, כמו על כל עם ישראל, בהפתעה אסטרטגית מוחלטת.

התקפת פתע מתואמת בשתי חזיתות הפילה את "הקונספציה" שגרסה שמצרים לא תתקוף ביחסי כוחות שבהם לא תוכל להשיג הכרעה ותוכה שוק על ירך כמו במלחמת ששת הימים. כל סימני ההכנות של האויב הודחקו או פורשו כתרגילים. עיוורון הקונספציה הביא לכך שאפילו את פרי המבצעים הסודיים שלנו, שאפשרו לתת התרעה למלחמה, לא ניצלו.

צא ולמד, אין מסוכן מביטחון עצמי מופרז ומקונספציות שפג תוקפן. ממלחמת ששת הימים לא הפנימו ראשי הצבא והמדינה את "על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות". תמיד יש להיערך למלחמה בהתאם ליכולות האויב ולא לפי הערכתך את כוונותיו.

בחזית תעלת סואץ חברתי למפקדתו של אריק שרון, שלמדה את לקחי ההפתעה תחת אש קטלנית. ההחלטה השגויה אסטרטגית לא לגייס את מערך המילואים וליזום מכה מקדימה לא השאירה סיכוי לקו המוצבים. תחת פיקודו המרשים של אריק ביצענו, לצד יחידתו הפעילה־יעילה של אמציה (פצי) חן, משימות חי"ר שאינן "משימות מיוחדות" שאליהן הורגלנו, אבל במלחמה עושים את מה שצריך.

בעיצומן של ההכנות שלנו לפעול ככוח סיור בזהות מצרית, הגיע חברי הטוב לצוות וליחידה, סרן אמיתי נחמני, מצויד בפקודה שעליי לעלות לגולן. העברתי לו את הפיקוד, שוחחנו קצרות ונפרדנו בלחיצת יד חזקה ו"שמור על הפלוגה ועל עצמך". אז לא נהגנו להתחבק, ועד היום חסר לי האין־חיבוק ההוא.

עברתי דרך היחידה, קיבלתי פלוגה חדשה, הצטיידנו ועלינו לגולן, שם חיכה לנו קצין האג"ם הפיקודי אל"ם אורי שמחוני עם פקודות משימה להשמדת סוללות ארטילריה בעומק המערך הסורי. הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט דרך מערך סורי צפוף ועצבני, התגנבות שקטה, השמדה מהירה וחזרה בשלום. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב.

בלילה הראשון לא מצאנו את הסוללה (כנראה דילגה) וחזרנו עייפים (14 ק"מ לכל כיוון) ומתוסכלים. בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה, שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאפשר להגיע עד מטרים ספורים מהחיילים הסורים, שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם.

ואז הגיעה משימת החרמון, שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה. חדירה שקטה נוספת לסוריה וטיפוס תלול ומייגע הביאו אותנו לרכס שולט המכונה היום מצפה שלגים, שם חברתי ליוני נתניהו וביחד, בשלושה ימי לחימה, הרגנו בקרבות מטווח קצר עשרות סורים, שבינו נוספים ומנענו - במחיר של שני פצועים בלבד - תגבור ותספוק של הכוח הסורי שבו נלחם כוח גולני.

דיווחנו לפיקוד הצפון שמוצב החרמון ריק, אבל לא הצלחנו למרות הפצרותינו לקבל אישור להשתלט עליו, כי "הוא שייך לגולני". גולני הגיעו לבסוף לאחר קרב עקוב מדם (55 הרוגים ו־80 פצועים) למוצב הריק והניפו את דגל ישראל. בפרפראזה על "העיניים של המדינה", אפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים לגרום לכך ש"האוזניים של הפיקוד" יקשיבו לנו.

הכוח שהגיע אלינו בסוף הלחימה הביא איתו גם בשורת איוב על נפילתו של אמיתי בשדה התעופה פאייד מעבר לתעלת סואץ. ירדנו מהחרמון, עצרתי בבית החולים בצפת לטיפול בפציעתי, ונמלטתי משם ברגע שהבנתי שמתכוונים לאשפז אותי. יוני ואני הספקנו לעצור בדרך ליחידה לארוחת לילה אצל אמא מימי ואבא משה. סיפרתי להם על אמיתי ועל עשרות חברינו שנהרגו. היה טעים ועצוב.

ניצחנו, אבל נכשלנו. במשך המלחמה ידענו שהדרג העליון (הצבאי והמדיני) כשל, אבל אמרנו "עכשיו יש לנו מדינה להציל, אחר כך נתחשבן איתם".

לא רק הקונספציה כשלה. כישלון מתקפת הנגד ב־8 באוקטובר הוכיח כי לא הכינו אותנו למלחמה הנכונה – שריון מול חי"ר, נ"ט והגנה אווירית קטלנית. הלוחמים בהנהגתנו, הקצינים הצעירים והמנוסים יותר, ניצחו במלחמה. אבל במחיר כבד מאוד של 2,685 הרוגים (כחצי מהם טנקיסטים, כרבע קצינים), 7,500 פצועים, 301 שבויים. האבידות הכבדות פי כמה של המצרים והסורים לא ניחמו אותנו כלל.

בי המלחמה הזו נטעה דווקא ביטחון. הייתי גאה שביצעתי את כל המשימות ולא נהרג לי אף חייל. כל מי שהיה מפקד במלחמה גורלית יבין הרגשה זאת.

לימים, כשעמדתי בראש הוועדה הביטחונית לשיחות עם הפלסטינים, הירדנים והסורים, נוכחתי שוב ושוב בהישג האסטרטגי של מלחמת יום הכיפורים כ"קיר ברזל" – "אם לא ניצחנו אתכם במצב ההוא, לא נצליח לנצח אתכם אף פעם", אמרו לי קצינים מצרים.

חזרנו ליחידה, ואחרי חצי שנה של מבצעים חזרתי ללימודי המתמטיקה־פיזיקה. האוניברסיטה פתחה ללוחמים שנשארו בשירות מחזור ב', ובמקביל ללימודים גאתה המחאה. אנו, שלחמנו כבר בששת הימים, לא התכוונו לתת לחברה הישראלית לחזור להרגלים הישנים. המחאה הבשילה למהפך, ובשנת 1977 עלה הליכוד לשלטון. מנחם בגין קלט את ההזדמנות ההיסטורית וחתם את תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה בהסכם השלום המשמעותי בין ישראל ומצרים.

"וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם" (או למלחמה)

צה"ל תשפ"ג חזק יחסית מאויביו לעומת צה"ל 1973. צה"ל צריך להמשיך להילחם בטרור על כל צורותיו, לסכל התגרענות איראנית, להכשיר ולאמן את היחידות ולהתכונן למלחמה שתכלול הפעם שש זירות – דרומית, צפונית, עומק (איראן), יו"ש, עורף ואף אויב מבית.
אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה שלולא כוחנו ונחישותנו, היינו מאבדים בה "את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו".

אביא חמישה לקחים מהימים ההם לזמן הזה: הראשון, הצורך להיות תמיד חזק ונכון לקרב. לשאוף לשלום רק מעמדת ניצחון ועם פרטנר שהתייאש מלהכריע אותנו. השני, אין מסוכן מ"חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות" – חטא היוהרה.

השלישי, גבולות בני הגנה. רק גבולות בני הגנה, ובפרט נהר הירדן, נותנים להסכם כלשהו את הסיכוי להיות בר־קיימה. ולזכור – אין תחליף ללוחם מאמין הנלחם על אדמתו.

הרביעי, התגרענות איראן. מדובר באיום בלתי נסבל, ואף אחד לא יילחם בשבילנו. "אם אין אני לי, צה"לי לי". החמישי, הטרור. אין זה איום קיומי, אבל אסטרטגי. מי שלא נלחם בו באפקטיביות, משאיר את המפתח לכל התפתחות בידי הטרוריסטים.

"לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"

כמעט 50 שנה אחרי המלחמה ההיא, יש לנו פרספקטיבה להשוות את מצבם של האזרח הישראלי לעומת המצרי, הסורי, העיראקי וכדומה. אנו חיים במדינה חופשית, יציבה ודמוקרטית, חזקה ביטחונית וכלכלית ונותנת מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים שלנו – דמוגרפיה, מים ואנרגיה. נקודת התורפה הלאומית שלנו היא חוסר הלכידות של החברה בישראל. זהו הנכס האסטרטגי שעלינו לטפח – לכידות החברה הישראלית והקשר עם הקהילות היהודיות והישראליות בעולם. שנה טובה וגמר חתימה טובה!

הכותב הוא אלוף במיל' וח"כ לשעבר