מיד לאחר יום הכיפורים אפקוד שוב כמדי שנה את בית העלמין הצבאי בקריית שאול. שם אגיע כבר בעיניים עצומות לחלקת חללי מלחמת יום הכיפורים. המסלול די קבוע בדרכי לחלקת הקבר של הטוב בחבריי, משה מילדינר. אעצור לרגע קט ליד קברו של מוטי קורב, שהייתי לצדו כשגסס מפגיעת טיל בצווארו תוך כדי המתנה למסוק פינוי שלא היה זמין.
אעיף מבט לעבר מצבתו של יצחק מלצר ששירת איתי בסדיר ונפל כלוחם בחטיבה שבה לחמתי - חטיבה 600. תוך כדי ההליכה בשבילים אספר לאשתי המלווה אותי מדי שנה בביקור החברים על הצעירים מאחורי רבות מהמצבות. רובם טנקיסטים שהכשרתי בשירותי בבית הספר לשריון ורבים אחרים, חללי חטיבה 600, שהיו מוכרים לי היטב.
כל שנה יש פחות הורים שכולים, אלו הלכו לעולמם שבורי לב עם פצע שאף פעם לא הגליד. הם הלכו לישון מדי לילה, והגעגוע לא נתן להם להירדם, וקיוו שסוף־סוף יגיע הבוקר. אלו ההורים השכולים שראו שכנים המרחיקים מהם מבט כי לא ידעו מה להגיד – כי אין מה לומר. הורים שכולים שזכרו כל אות בשיחה האחרונה עם הבן שלא שב, כעסו על עצמם על הנזיפה האחרונה שנזפו. הורים שרק התפללו לעוד חיבוק אחד, לעוד ליטוף אחד, לעוד נשיקה אחת. הורים שכל תקוותם הייתה להריח שוב ולו פעם אחת את ריח הזיעה מהמדים בהגעה הביתה לחופשה. הורים שראית אותם מתבגרים ב־49 השנים שאני מבקר בבית העלמין. הורים שהפצע המדמם בלבם לא אוחה.
ליד הקברים ראיתי לאורך השנים גם את ילדי הנופלים - אלו שעקבתי אחריהם מגיל שנה בערך, משהובאו לראשונה לפקוד קבר האבות, ועתה הפכו לגברים בני כמעט 50 עם ילדים ואפילו נכדים. בעומדי בבית העלמין אני סוקר לעצמי את ההפסד הגדול, את הבור הענק שהותיר הנופל.
אני חושב על אילן קיטאי, מפקד הטנק שלי שהיה אמור לנהל את מפעל השימורים בקיבוצו נווה ים בתום לימודיו; על זאביק אורפז משמיר, היזם החכם ובעל התעוזה; על מוטי קורב מרמת גן שהיה אמור להיות מתכנן נפלא של מבני ציבור פונקציונליים; וכמובן על משה שהיה ודאי הופך לרופא מדהים. מי יודע כמה מדענים החמצנו, כמה מנהיגים ראויים איבדנו וכמה סתם בני אדם הלכו מאיתנו. שם, בבית העלמין, מדי שנה אני חוזר על השבועה לעצמי לעשות ככל שביכולתי, ואולי קצת יותר, למען עתיד טוב יותר לכולנו. עתיד של ביטחון, שלום ופריחה כלכלית.
הכותב שירת כתותחן טנק בחטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים