ערב יום הכיפורים תשפ”ג אנו ניצבים בפתחת שנת ה־50 למלחמה. ב־6 באוקטובר 1973 רעדו אמות הספים בישראל. ארכיון צה”ל חושף מדי שנה פרוטוקולים, ובהם הכשל במתן ההתרעה למלחמה. אלא שהייתה התרעה למלחמה. ביום 5 באוקטובר הוכרז בכל צה”ל על כוננות “מנעול”, וכל הצבא הסדיר נערך בחזיתות.
ועדת אגרנט התמקדה בהתנהלות הדרג הצבאי בתקופה טרום המלחמה. היא גם דנה בדרג המדיני, אלא שהגיעה למסקנה שלא עמדו לרשותו כלים נוספים על אלה שבידי הצבא להעריך את המתרחש ולכן המליצה על הקמת המל”ל. זה אותו דרג שהכתיב לצה”ל את מהלכי המלחמה והושפע מכך שהופתענו.
צה”ל הופעל במלחמה פלחים־פלחים. הפלח הראשון היה הצבא הסדיר. בהערכת המצב ובהחלטות הקשורות למעוזים בקו היו רכיבים שונים - מהרמה האסטרטגית ועד הרמה האנושית. פינוי מעוזים? איזה מהם לפנות? האם אנשי המעוזים מסגירים עצמם לשבי? בתנאים אלה רבו האבידות ונוצרו מצבים שלא הכרנו ממלחמות העבר: רבו מספרי הנפגעים, השבויים והנעדרים, מצבם הפיזי והמנטלי של הלוחמים היה לא פשוט ועוד.
בהשפעת המצב בחזיתות הופעל הפלח השני - גיוס כוחות המילואים. צבירת הכוחות והתארגנותם פעלו כהלכה. צה”ל רענן וחידש את שורותיו, בצוותי טנקים, חימש, תדלק והיה מוכן להילחם בכוח משולב של הסדיר והמילואים. המאפיינים של המלחמה בראי הזמן: עוצמתו של צה”ל בשדה הקרב ביבשה בכל אחד מימי הלחימה הייתה קטנה רק ביממה הראשונה. הכוח והעוצמה שנבנו לקדם פני מלחמה - לא הספיקו, אבל בניינם בהמשך אפשר את המהפך.
היינו צבא קטן בהשוואה לכוחות שקמו להילחם בנו: מטוסים, טנקים, אלפי קני ארטילריה ומערך נ”ט וטילי “סאגר” שפגע בעוצמת צה”ל. עוצמה לא נמדדת רק במספרים, ואף על פי כן הצלחנו לעצור את מתקפת האויב. בתוך שלושה ימים עברנו להתקפת נגד בחזית הסורית ולהשמדת מרבית השריון הסורי.
בחזית המצרית צה”ל פעל בשלוש אוגדות שהתחילו את המלחמה בסיני. רק לאחר עשרה ימים הצלחנו במתקפת הנגד לצלוח את התעלה מערבה בהובלת האוגדה של אריק שרון ולהשמיד את כוחות הארמיה השלישית. מתקפת נגד זו הובלה עם סיכונים מחושבים, אומץ לב, הקרבה, תחבולות מלחמה ופיקוד מעולה בכל הדרגים – ביבשה, באוויר ובים. צורכי שדה הקרב במערב התעלה הכתיבו משימות שהובילו מהלכים לניצחון.
גם בחלוף יובל שנים, מלחמה זו עדיין בוערת בקרבנו. בשנים האחרונות אנו לומדים רבות מהעדויות ומהספרות שנכתבה על ידי מחלקת היסטוריה בצה”ל, למשל “מלחמה ביום הכיפורים” של שמעון גולן, “תולדות מלחמת יום הכיפורים” של ד”ר אלחנן אורן ועוד. מעל הכל ראינו לאורך השנים את המחלוקת של ראשי קהילת המודיעין - ראש המוסד צבי זמיר וראש אמ”ן אלי זעירא - באשר להערכה והסבירות למלחמה. חובה להצביע על האחריות למחדלים של אותם ימים שאין לכפר עליהם. אכן ועדת אגרנט הצביעה על האחריות, שכוללת את ההחלטה לא לגייס מילואים ולהימנע ממכה מקדימה מתוך הבנה שגם בתנאי הפתיחה צה”ל יוכל להכות בצבאות מצרים וסוריה, מה שבדיעבד הוכח כטעות אסטרטגית שכשלה.
עדיין עומדת ועולה השאלה: האם היה בכוחם של קברניטי ישראל למנוע את המלחמה, ומדוע לא עשו למניעתה כשבידיהם המודיעין ההתרעתי הברור לעין? ייתכן כי המניעים לכך היו שישראל היא “עם לבדד ישכון”, ומאז הקמתה חיינו תחת תחושת איום מתמדת. תפיסת הביטחון התבססה על עקרונות שעוצבו עוד מתקופת דוד בן־גוריון, תאמו את מצבה של ישראל מול שכנותיה ושימשו הבסיס לתפיסת הביטחון ובניין הכוח של צה”ל.
לסיכום, מלחמת יום כיפור הייתה מלחמה קשה, אכזרית, שהתאפיינה בהפתעה גדולה, שחיקה בבלימה, תושייה, אחוות לוחמים ומעשי גבורה בנקודות הכרעה. העקשנות והנחישות של המערך הסדיר שהיווה כוח המגן, ההתעשתות המהירה של המפקדים הזוטרים - אפשרו להם להבין את תמונת הקרב במהירות ולהכריע את האויב.
הניצחון התאפשר בגלל המהירות, האומץ וכושר האלתור של יחידות המילואים. צה”ל הצליח בהתקפות הנגד להתייצב בטווח תותחים מדמשק ובמרחק 101 קילומטר מקהיר. בגבורה ובעוז נזכור את הנופלים. יהי זכרם ברוך לעד.
הכותב הוא יו״ר עמותת מאיר דגן