המסקנה של מרבית הפרשנים הפוליטיים כי אם בנימין נתניהו לא ישיג גם הפעם את מספר הקסם 61, ניגרר לסבב בחירות נוסף, היא שגויה ואינה נותנת משקל ראוי לפרמטרים האחרים שהשתנו במציאות.
מה שהיה, לא יהיה. הבחירות החמישיות הן לא עוד גל במגיפה הפוליטית שפשתה בישראל לפני כשלוש וחצי שנים, או סיבוב נוסף על הגלגל הענק האינסופי של הפוליטיקה הישראלית. בניגוד לקודמותיהן, הבחירות הפעם הן בחירות של הכרעה.
ההכרעה בסבב הנוכחי היא לאו דווקא בין ממשלת ימין "קיצונית ומטורללת", לבין ממשלת אחדות "ממלכתית", או ממשלת שמאל קיצונית ה"נשענת על תומכי טרור" - כפי שמנסים לצייר הקמפיינים והספינים של המפלגות השונות. ההכרעה האמיתית היא על גורלו של נתניהו. אם הוא לא ישיג גם הפעם את 61 המנדטים המיוחלים, יהיה ניתן לומר באופן ודאי את המשפט "תם עידן נתניהו".
זוהי ההזדמנות האחרונה בהחלט של המנהיג הבלתי מעורער של הגוש לספק את הסחורה הנכספת שחמקה באכזריות מבין אצבעותיו, גם כשהיה הראשון שזיהה והרעיף עלינו מבול של חיסוני קורונה. נכון, זה נשמע לכם מוכר, "אומרים את זה בכל סבב בחירות", "זאב־זאב". אולם גם במשל המפורסם המיוחס לאיזופוס, בסוף זה נגמר. הזאב הגיע – וטרף.
שורה של פרמטרים שהשתנו בין סבב הבחירות הרביעי לחמישי, מבדלת הפעם את הבחירות הנוכחיות מקודמותיהן, ויוצרת מציאות שבה הקמת ממשלה לאחר סבב הבחירות הנוכחי, היא כמעט עובדה מוגמרת. עקב שורה של כוכבים שהסתדרו או שדאג לסדרם בקפידה (למשל הפיצול בגוש השינוי אל מול התלכדות גוש הימין), בסבב הבחירות הנוכחי נתניהו מצוי במרחק נגיעה מן הניצחון. הכי קרוב שהיה מאז נכנסנו באפריל 2019 לטרללת הפוליטית האינסופית.
אולם הפעם, בהיעדר הכרעה ברורה של הבוחר בקלפי, מי שיכריע אותן בפועל יהיו הפוליטיקאים. תהליכים פנימיים בליכוד שהתרחשו ובעבעו מתחת לפני השטח, במשך שנים, התעצמו מאז היוודע תוצאות הפריימריז. אם נתניהו לא יביא את הסחורה גם בבחירות החמישיות, יגיע זמנם של בכירי הליכוד לעשות מעשה.
טוענים לכתר כמו יולי אדלשטיין וישראל כ"ץ, ובמידה מסוימת גם ניר ברקת, שהיו עד לא מכבר מועמדים פוטנציאליים בקרב הירושה העתידי על ראשות הליכוד, מבינים היטב שמפלגתם שינתה את פניה. למפלגת הליכוד הנוכחית יש כבר הנהגה עתידית חדשה – ח"כים כמו יריב לוין, אלי כהן ואמיר אוחנה. הם חלפו על פניהם בדהרה והותירו להם את אבק חלומותיהם המנופצים. השלושה מבינים שלא רק שסיכוייהם לרשת את נתניהו הפכו לאפסיים, אלא שככל הנראה סבב נוסף באופוזיציה ימחק אותם כליל מן הרשימה ויסתום את הגולל על עתידם הפוליטי.
לרשימה זו ניתן לצרף שמות כמו חיים כץ ואתי עטייה, אשר נתניהו עבד במרץ לסלקם מן הרשימה, ואת דוד ביטן, שנקלע לסכסוך קשה עם נתניהו, בשל מאבקו של הראשון לסלק את דודו לניאדו, מועמדו במחוז ת"א, ואת מקורבו ניסים ואטורי. לכל אלו ועוד יש בטן מלאה על נתניהו. לעת הזו הם שומרים על שתיקה רועמת, אך לפחות כרבע מסיעת הליכוד העתידית היא חבית נפץ מתקתקת שתתפוצץ במחי מנדט חסר אחד.
אליהם צפויים להצטרף, בסבירות גבוהה, לפחות חלק מן המפלגות החרדיות. גם זה בוודאי נשמע מוכר, אבל למציאות שהשתנתה בשנה האחרונה גם בהיבט זה, יש חשיבות לא מבוטלת. בעיניים כלות ראו החרדים איך תקציבים מוזרמים אל המגזר הערבי, ואילו הם נאלצים לשלם יותר על כלים חד־פעמיים ומשקאות ממותקים.
אומנם בזכות "נס פירוק הממשלה" ובזכות בג"ץ (החלטתו לגבי מימון מעונות יום) נמנעה מהם התחושה הצורבת של הסכין בבשר החי בדמות גזירות קשות על המגזר שהיו אמורות להיות חלק מתקציב הממשלה הבא. אבל הם בהחלט יכולים הפעם לראות בבירור את האופק המצפה להם, אם יבחרו שוב לדבוק בכל מחיר בנתניהו ובגוש. והאופק הזה, ככל שימשיכו לשבת באופוזיציה, הוא קודר.
ההנחה המקובלת אצל פרשנים פוליטיים בדבר ההלחמה ההרמטית והסימביוזה המוחלטת בין נתניהו לחרדים, מגובה הפעם גם בתופעה חדשה של הערצה וסגידה לנתניהו בקרב צעירי המגזר. אכן, בקרב חלק מהצעירים נתניהו הפך לכוכב רוק, סלב־על. אולם במקביל ניתן לשמוע גם את הצלילים הצורמים המגיעים מכיוונם של חלק ממנהיגי החרדים. התבטאויות חוזרות ונשנות על חשבון הנפש שייאלצו לעשות אם גם הפעם נתניהו לא יביא את ה־61 ממשיכות להתפלק למשה גפני מדי פעם, גם לאחר "החזרה בתשובה" שגרמה לו, שוב, להישבע אמונים לנתניהו מעל כל במה.
לכך מצטרפת קבלת הפנים החמה שלוותה בתשואות רמות, כאשר הגיע בני גנץ לסליחות אצל הרב ראובן אלבז, חבר מועצת חכמי ש"ס; הסירוב של יהדות התורה לחתום הפעם על מכתב הנאמנות, והתבטאותו הקשה לאחרונה של ראש ישיבת נתיב הדעת המזוהה עם תנועת דגל התורה נגד נתניהו "עקר את התורה והוכיח שאין לו חלק בישראל", ועוד.
כתמונת ראי לביקור גנץ, קיבלנו את קריאות "עוכר ישראל", "רשע" ו"אפיקורוס" שספג נתניהו מתלמידי ישיבה, בביקורו אצל הרב החרדי־ליטאי גרשון אדלשטיין, לרבות סירובו של אותו רב להיפגש עם נתניהו במועד שביקש. אין ספק שהחומה החרדית של נתניהו כבר לא בצורה כשהייתה, והסדקים בה מבצבצים מכל עבר.
וישנה אופציה נוספת, לא מופרכת כלל, והיא שנתניהו, שמסובך עד צווארו בתיקי האלפים, יחתוך הפסדים ויחתור במהירות מיוזמתו לעסקת טיעון, אם גם הפעם לא ישיג את ה־61.
מסכן את הגוש
למרות ניסיונותיו הנואשים של יאיר לפיד ליצור מראית עין של אופק פוליטי (באמצעות הדלפות על פגישה עם אחיו של דרעי והפגישות עם גפני), תקרת הזכוכית שלו לא נופצה. אם גוש נתניהו לא יכבוש את היעד, הסיכוי שהחרדים יישבו עמו שואף לאפס. אומנם לפיד עבד קשה בשנה האחרונה בפיוסם והצליח לרכך את השנאה כלפיו אצל חלק ממנהיגי המגזר, אבל האיבה כלפיו אצל חלק אחר עדיין נוסקת לשחקים.
לעומת זאת, את גנץ הם מחבבים. "שותף ראוי" (גולדקנופף), "איש טוב" (גפני). אל עמיתו לרשימה, שר המשפטים גדעון סער, הם מחוברים זה שנים. הוא מקובל עליהם וזוכה אצלם לאהדה ולהערכה רבה. רק לפני כחודשיים הבהיר ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) כי "אם נתניהו לא יצליח להרכיב ממשלה וגנץ כן – נוכל להגיע להסכמה, עם או בלי רוטציה".
הבחירות האחרונות, שבסופן מועמד עם 7 מנדטים קיבל לידיו את ראשות הממשלה, יצרו תקדים שאין ממנו חזרה. בעידן הפוליטי הנוכחי, מה שקובע הוא לא גודל המפלגה ואפילו לא בהכרח גודל הגוש – אלא היכולת להשיג 61 אצבעות.
בריאל פוליטיק, הסיכויים של גנץ ליצור קואליציה טובים בהרבה מאלה של לפיד, אלא אם כן יישב ברוטציה עם נתניהו, דבר שהוא פוסל לחלוטין. גם הקמת ממשלה תוך הישענות על המשותפת היא בלתי אפשרית במפלגה שיושבים בה גדעון סער, זאב אלקין ומתן כהנא.
באין לו אופק אמיתי להקמת ממשלה, ממשיך לפיד לדהור בנתיב אסטרטגיית המפלגה הגדולה, תוך סיכון הגוש כולו. זאת בתקווה כי תוצאה של פער משמעותי בין המפלגות תקעקע את הלגיטימציה הציבורית של גנץ להרכיב ממשלה. אולם בהיעדר אופציה אחרת זולת סבב בחירות שישי, גם אם המחנה הממלכתי לא תגדיל את כוחה לעומת הסקרים הנוכחיים, אופציית גנץ – שמאחוריו עומדת חבורה פוליטית ותיקה ומיומנת בראשות סער – עשויה להיתפס כלגיטימית ואף כשדרוג של ממש ביחס לתקדים בנט.