לפי הפרסומים, ישראל ולבנון הגיעו להסכם היסטורי לסימון קו הגבול הימי ביניהן. ההסכם מעורר ויכוחים רבים, הן לגבי תוכנו והן לגבי העובדה שנעשה על ידי ממשלת מעבר ישראלית. חלק גדול מהבעיה טמון בעובדה שהפרטים לא פורסמו לציבור, והמידע מבוסס על הדלפות והערכות. למעשה אין כל חובה חוקית על הממשלה לחשוף אותם לפני החתימה.
הכלל הוא שנציג המדינה חותם על הסכמים בינלאומיים בשם מדינת ישראל, אך אלה נכנסים לתוקף רק לאחר אשרורם על ידי הממשלה. ההסכם מונח על שולחן הכנסת שבועיים לפני אישורו בממשלה, אך אין כל חובה להביאו לדיון בכנסת. אומנם קיים נוהג כי הסכמים חשובים – כמו הסכמי שלום - מאושרים על ידי הכנסת. אלא שלנוהג זה אין תוקף חוקי, ובכל מקרה נראה שההסכם עם לבנון לגבי סימון הגבול אינו נכנס לקטגוריה זו.
התוצאה היא שהממשלה אינה נוהגת להיוועץ בכנסת או לחשוף הסכמים בינלאומיים להערות הציבור לפני חתימתם. בשלב זה שינוי ההסכם כבר ייחשב כחזרה של ישראל מהתחייבויותיה, שעלולה להביא לפגיעה משמעותית ביחסים הבינלאומיים. בכל הנוגע לאמנות בינלאומית “רב־צדדיות”, כאלו שיש להן צדדים רבים והנוסח שלהן ידוע ומפורסם, אין לדבר משמעות מיוחדת. שונה הדבר באשר לאמנות דו־צדדיות, אשר את נוסחן ואת ההתחייבויות בהן אין דרך לברר, אלא כאשר הממשלה מניחה את האמנה על שולחן הכנסת.
דוגמה לבעייתיות שבמצב זה מתגלה בעניין הסכם הסחר החופשי בין ישראל ואיחוד האמירויות. עוד בחודש מאי הודיעה שרת הכלכלה אורנה ברביבאי כי נחתם הסכם סחר חופשי בין ישראל ואיחוד האמירויות. אלא שזה טרם אושרר בממשלה והונח על שולחן הכנסת. כאשר יונח לבסוף, יהיה מאוחר מדי להציע הערות. השאלה איננה “טכנית” גרידא. בהסכמי סחר חופשי נדונים נושאים מהותיים מאוד מבחינה כלכלית, כגון עקרונות של הגנה על זכויות יוצרים, דיני תחרות, כללים בנוגע להגדרת מוצרים כ”ישראליים” לצורך סחר חופשי ועוד. לגבי כל אלו לא ניתנה למעשה לציבור האפשרות להביע עמדה כלל. כך גם באשר להסכם עם לבנון. גם אם אין צורך פורמלי באישור הכנסת, העובדה כי לא היינו חשופים לפרטיו בשלב שבו עדיין ניתן היה לעשות משהו לגביו – היא הבעיה.
יש אפשרות אחרת: במדינות רבות הסכמים בינלאומיים דורשים את אישור הפרלמנט, וועדות הפרלמנט מעורבות במשא ומתן המדיני משלב מוקדם יחסית, ונציגי הציבור הרלוונטי מודעים לתוכנו המתגבש. כמובן, בנושאים ביטחוניים רגישים ניתן לשמור על סודיות, אך אלו היוצאים מן הכלל. מחקרים ביחסים בינלאומיים מראים כי הצורך באישור הפרלמנט מחזק את עמדת המדינה במשא ומתן הבינלאומי. העובדה שהנושא ונותן מטעם המדינה צריך לזכות באישור הפרלמנט לכל הסכמה שיגיע אליה, מניחה בידו קלף חשוב.
הנוהג הישראלי ביחס להסכמים בינלאומיים אינו מעוגן בשום חוק ישראלי, אלא רק בתקנון הממשלה ובתקנון הכנסת. הוא שריד של העבר הרחוק שבו ממשלות דנו בהסכמים שלציבור לא היה כל עניין בהם. בימינו מצב זה אינו נכון עוד, וראוי לחשוב מחדש על צורת האישור של אלה.
הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה וחבר סגל בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו