ההבנה שהושגה בין ישראל ולבנון על תיחום הגבול הכלכלי הימי ביניהן, אחרי משא ומתן של למעלה משנתיים, היא חשובה ומעודדת. מההתחלה פעל המתווך האמריקאי־ישראלי עמוס הוכשטיין על אדמה מוצקה. הוא הבחין בשלבים המוקדמים שיש אינטרס משותף ללבנון וישראל להגיע להסדר, שנוצר בגלל הקונסטלציה האזורית והעולמית.
הוא ידע ששתיהן יעשו ויתורים כדי להשיג את המטרה. הוא הפעיל את כישוריו הדיפלומטיים המוכחים. כמי שעקב אחרי המגעים, אני טוען כי יכולנו להגיע להסכם מוקדם יותר. לפני חודשיים הסתמן שבהסדר, אזור שדה כנא ילך כולו ללבנון, כאשר אזור כריש יישאר כולו ישראלי. מהנקודה הזו, הטקטיקה הישראלית במשא ומתן הייתה מסורבלת לעומת זו הלבנונית. התייחסויות פומביות של אנשי ביטחון בהווה ובעבר, הצהרות פקידים ושרים, הצעות מה יש לעשות ומה לא - שידרו שאין עמדה מגובשת אצלנו.
לעומת זאת, לבנון הרשמית כינסה ישיבה נדירה כשלעצמה של נשיא המדינה, ראש הממשלה ויו”ר הפרלמנט שבה נקבע שלבנון נושאת ונותנת על המחלוקת המקורית של 860 קמ”ר, בניגוד לעמדת נסראללה. בכך היא נתנה את האות שהפתרון המסתמן מקובל עליה. התגובות האסימטריות בין ישראל ולבנון אפשרו לנסראללה לאיים, לשגר כטב”מים על כריש ולמצב את עצמו כגורם מכריע. אם ישראל הייתה מודיעה בשלב המוקדם המוזכר על קבלת המתווה המסתמן שבסופו של דבר הוא שהתקבל, היא הייתה יכולה למנוע את איומיו של נסראללה ולא לשחק לידיו.
כרגע נמצא ההסכם המוצע בתהליך מימוש טכני על ידי שני הצדדים. בשלב שבו אנחנו נמצאים יש לפעול על פי שני קריטריונים. האחד, לא להתעקש על צורת החתימה. החלפת איגרות, חתימה בראש הנקרה על ידי אנשי מקצוע - כל אלה לא רלוונטיים ואין מקום להעמיד מכשולים. השני, להימנע מהצהרות מיותרות שיביכו את הצד השני. כאשר יפורסם ההסדר במלואו, ברור שיתגלו פרצות. זו מהותה של פשרה.
בלבנון מצפים לממשלה חדשה ולבחירת נשיא חדש. לכן יש להשלים את החתימה לפני כן. גם אצלנו אותו הדבר. יש להכין את העטים לחתימה, לברך על המוגמר ולהמתין בסבלנות ובשקט. גם כאשר נשארו עדיין היבטים טכניים שיש להשלים לקראת החתימה, אפשר ומותר לומר כבר עכשיו: מברוק.