מלשכת ראש הממשלה יאיר לפיד נמסר אתמול (שלישי) כי ישראל ולבנון הגיעו להסכם תיחום הגבול הימי. הסכם זה, שמדובר עליו מזה שבועות רבים, לפחות בתקשורת, הוצג לפני הפרסום לקבינט המדיני־ביטחוני בימים האחרונים. שר הביטחון בני גנץ אף בירך על ההסכם, באומרו בין היתר כי "ההסכם שאליו אנו מתקדמים הוא הגון וטוב לשני הצדדים" וכי "עמדנו בנחישות על כך שההסכם יבטיח את האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל".
בשורות אלו איני בא לפקפק בדבריו של שר הביטחון ו/או ברצונו הטוב של ראש הממשלה. ואולם, השאלה שעומדת על הפרק היא לא האם עסקינן בהסכם טוב או לא, אלא במועד שבו מבקשת הממשלה להעביר את ההסכם, בהיותה ממשלת מעבר - כאשר אנו עומדים כמה שבועות לפני בחירות.
בית המשפט העליון קבע בשורה של פסקי דין כי על ממשלת מעבר לפעול בריסון ולהימנע ככל הניתן מכבילת הממשלה הבאה אחריה בהסכמים. במיוחד נכונים הדברים כאשר אין, על פניו, כל עניין בהול. לא נראה כי יכולה להיות מחלוקת על כך שגם הלבנונים היו מסוגלים להבין דרישת המתנה של כ־20 ימים עד לסיומה של מערכת הבחירות בישראל.
הסכם כמו זה, שעליו מעוניינת הממשלה לחתום בשם העם , אינו דבר של מה בכך - והוא אמור להיות מובא לציבור לעיון, ולכל הפחות עיקרי סעיפיו. יש אף הסוברים כי הסכם מסוג זה צריך להיות מובא לציבור במסגרת משאל עם, לאור חוק יסוד משאל עם שנחקק בשנת 2014. זאת מכיוון שככל הנראה הסכם זה מגלם ויתור על חלק מטריטוריה ימית של ישראל. בכל מקרה הממשלה עומדת בפני בעיה רצינית ולא פשוטה כלל, ועיקר בבואה להעביר את ההסכם.
גם חוות דעתה של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה, אם היא מתירה את אישור ההסכם על ידי הממשלה בלבד ללא הצבעה בכנסת וללא משאל עם - צריכה לכל הפחות להיות מוצגת לציבור, על מנת שתוכל לעמוד לבחינה. נדמה כי בנסיבות העניין יובאו בפני בית המשפט העליון עתירות נגד תהליך ההסכם.