בספטמבר האחרון, מהסה אמיני, צעירה איראנית, הגיעה לביקור בטהרן ובמהלכו הוכתה באכזריות על ידי שוטרים ושוטרות ממשטרת הצניעות, לאחר שלא חבשה באופן ראוי את החיג'אב. סיפור מותה גרר גל הפגנות ענק בכל רחבי איראן ובעשרות שגרירויות איראניות ברחבי העולם. האם גל המחאה הזה, שמצטרף לקודמו מ־2019, יוביל הפעם למהפכה שבה יזכו הנשים לקבל את מבוקשן?
המילה חיג'אב בערבית מגיעה מהמילה חג'ב: הסתרה שמשמעותה כיסוי ראשן וגופן של נשים. בין המוסלמים יש מי שקוראים לחייב עטיית חיג'אב כמחויב בדת ובהלכה, ויש שטוענים שסוגיית עטייתו נוגעת לחופש הפרט והבחירה, וכל ניסיון לכפייה פוגע בזכות הבסיסית של נשים על גופן. מחקרים היסטוריים מעידים כי עטיית כיסוי ראש החלה בתקופת יוון העתיקה, כשנשים עטו אותו על ראשן כשיצאו למרחב הציבורי. הצעיף וכיסויי ראש שונים נותרו בשימוש בארצות המערב עד המאה ה־19, ובמהלך השנים יועדו בעיקר להגנה מפני אבק וקור.
בתרבות הערבית האסלאמית, סגנון וחובת עטיית החיג'אב השתנו בהתאם לתנאים הכלכליים והתרבותיים. ההיסטוריה האסלאמית מלאת ניסיונות להתפטר מחובת החיג'אב. כבר במאה השביעית נשים מוסלמיות הביעו התנגדות פומבית לחובת עטייתו, כשהן חושפות את פניהן באקט התרסה.
בעת שהותו בגלות בפריז, ייסד הנסיך הלבנוני אמין ארסלאן כתב עת ליברלי בשם "חשיפת אלנקאב"- כיסוי ראש בערבית. כמו כן, קבוצת משכילים מצרים ייסדה כתב עת שנקרא "אלסופור": חשיפת ראש. אחת הנשים המפורסמות במצרים במאה ה־19 ובמאה ה־20, הודא שעראווי, השילה מראשה את החיג'אב בנמל אלכסנדריה וזרקה אותו לים בגל מחאה שסחף רבבות נשים במצרים. כמו כן, במהלך כהונת שליט תוניסיה הראשון חביב בורגיבה, שקידם תהליכי חילון וקידם זכויות נשים, הסופרת הלבנונית נד'ירה זין אלדין כתבה את ספרה "אלחיג'אב ואלסופור - כיסויי ראש ופנים וחשיפתם", שבעקבותיו עברה מספר ניסיונות התנקשות מצד אסלאמיסטים קיצונים.
השינוי הדרמטי שחל ביחס לחיג'אב החל לאחר מהפכת חומייני בשנת 1979, בעקבות החלת חוקי השריעה במדינה שחייבו נשים לחבוש את החיג'אב והצ'אדור המסורתיים, סוגיה שהפכה לסמל מאבקן המתמשך של נשים איראניות. בשנת 2017, האקטיביסטית האיראנית וידה מוהד הסירה את כיסוי הראש שלה בפומבי, נופפה בו וסחפה אחריה גל מחאות ענק.
האם בדומה לקודמותיה, גם הפעם יצליח שלטון האייתוללות לדכא את ההתקוממות העממית הנוכחית שכבר גבתה את מותם של מאות מפגינות ועשרות ילדים? אומנם טרם הגענו למספרים המבהילים של מחאת 2019 שגבתה למעלה מ־1,500 קורבנות, ועל פי הסימנים בשטח נראה כי הפעם המשטר שנלחם על הישרדותו יצליח לדכא בכוח גם את ההתקוממות הנוכחית עוד בטרם נגיע להיקפים הללו. עם זה, אין ספק שבשנים האחרונות אנחנו עדים למגמת עלייה ברמות התעוזה, בהיקפי ההרס ובחתך הרחב של המפגינים שמצטרפים למחאות דוגמת תלמידות התיכונים בטהרן. לאלו מצטרפים נתונים שמעידים כי למעלה מ־50% מתושבי איראן מצויים מתחת לקו העוני המוחלט. גם דיכוי אלים שכולל ירי של כדורים חיים לעבר מפגינות ומפגינים, מעצרים ועינויים של המוחים כבר אינם מהווים אלטרנטיבה גרועה כל כך ביחס למצבם הנוכחי.
הכותבת היא מרצה וחוקרת במכללה האקדמית גליל מערבי, מומחית לספרות עברית, מגדר, שלום ורב תרבותיות