בינואר 2019 הבליח לחיים הפוליטיים בני גנץ, רמטכ”ל לשעבר, בעל תדמית ממלכתית, שגרם לרבים לחוש כי הוא מנהיג מזן חדש. לאחר שלוש מערכות בחירות שבהן לא הצליח לכבוש את בלפור, הוא נכנס לממשלה פריטטית עם בנימין נתניהו. היו לו הישגים מרשימים כשר הביטחון, הוא שינה את המשוואה בעוטף עזה אחרי שנים לא פשוטות והרכיב סביבו צוות נפלא: השרים חילי טרופר ופנינה תמנו־שטה, ח”כ אלון שוסטר ועוד.
נשאלת השאלה כיצד מפלגת המחנה הממלכתי שבראשה הוא עומד, שלה נבחרת מרשימה, כולל שועלים פוליטיים ותיקים ומנוסים כגדעון סער וזאב אלקין, ושמות כמו הרמטכ”ל לשעבר גדי איזנקוט, מתן כהנא וח”כ שירלי פינטו - מתנדנדת בסקרים בין 11 ל־13 מנדטים.
התשובה נחלקת לשניים: החלק הראשון קשור לכך שגנץ מוקף ביועצים מתחלפים ובמנהיגים שאיתם הוא מוביל קמפיין פחות ממלכתי, שלא מתאים לו. ב־2019 הוא רץ על הטיקט של ממשלה חילונית בלחץ יש עתיד וישראל ביתנו, וכעת הוא רץ על הטיקט של פסילת נתניהו, מפלגת הציונות הדתית והרשימה המשותפת. בכך מתרחק גנץ מהמסר המרכזי של מפלגתו בעת הקמתה: להיות מפלגת הבעד ולא מפלגת הנגד, כזו שמאחדת תחת כנפיה ימין ושמאל, דתיים וחילונים, יהודים וערבים. נדמה כי גנץ חש צורך להתנצל על כניסתו לממשלה עם נתניהו במשבר הקורונה. שוב ושוב הוא נראה כתלמיד מתנצל בפני מחנה המרכז־שמאל, על כך שלא מימש את ייעודו בעיניהם – להזיז את נתניהו. אבל לא רק שהוא אינו צריך להתנצל, אלא להפך: במסגרת הקמפיין עליו להדגיש את העובדה שלא עמד מהצד לנוכח המשבר הבריאותי והכלכלי.
החלק השני קשור לאסטרטגיה שלו, והבחירה שלא לבדל את עצמו בתוך המחנה או הגוש: הוא אינו מדגיש את יתרונותיו מול לפיד חסר הניסיון הביטחוני, הוא אינו מנכס לעצמו את הישגיו במבצע “עלות השחר” כמי שרקם וטווה אותו, וגם כעת, היה נכון מבחינתו לבקש להעביר את ההסכם עם לבנון רק לאחר הבחירות בהליך דמוקרטי סדור ושקוף בכפוף להסכמה רחבה של ממשלה נבחרת.
על גנץ להבין: בנחמדות לא בונים מנהיגות. בזמן שהוא תומך בלפיד, הוא עלול לגלות שלפיד “שתה” את המנדטים שלו. אם לא יבדל את עצמו מהאחרים וימשיך להכריז על פסילות של שחקנים פוליטיים במקום להדגיש את היותו לוחם לשעבר שחותר לשלום ואינו רואה אף צד כמוקצה, גנץ יתרחק ממימוש שאיפתו להיות ראש ממשלה.