מדובר בכרוניקה של צביעות ידועה מראש: שוב מתגלה כי אחד מנציגיו הצדקנים והקולניים של הימין האמריקאי מקיים אורח חיים העומד בסתירה מוחלטת ל”ערכי המשפחה”, אחרי שבנה קריירה מלהטיף להם. הכוכב התורן הוא שחקן הפוטבול לשעבר הרשל ווקר, מתמודד רפובליקני לסנאט בבחירות האמצע, המקדם איסור מוחלט על הפלות. למרבה האירוניה, דווח שווקר שידל את זוגתו לשעבר לעבור שתי הפלות, ולאחר שסירבה בפעם השנייה, בקושי טרח לראות את בנם המשותף.
האטימות האנושית והמוסרית של הימין הרפובליקני כיום היא תולדה של פירוק וקיטוב מתמשכים של החברה האמריקאית. אל פערים כלכליים בלתי נתפסים הצטרפה התנפחות בועת הנדל”ן, שבעקבות התפוצצותה פרץ המשבר הכלכלי ב־2008. זה היה הקש ששבר את גב הגמל עבור לא מעט אמריקאים עובדים.
הזעם כלפי האליטה הדמוקרטית שתמכה בגלובליזציה הניאו־ליברלית והתעניינה בזכויות מהגרים וקבוצות אתניות שונות יותר מבמצוקת הפריפריה החברתית־גיאוגרפית - סלל את הדרך לעליית הטראמפיזם. זה התיימר להגן על העובדים והתעשייה המקומית המפרנסת אותם דרך הגבלת הגירה ותחרות בינלאומית. כדי להבטיח שהקרע החברתי שממנו שאב את כוחו לא יתאחה, הסית טראמפ נגד קבוצות שונות, מוסדות ממלכתיים וערכים וסמלים לאומיים; תייג את יריביו כאויבי האומה; והפיץ קונספירציות.
השמאל הדמוקרטי התמודד עם המשבר בדרכים מנוגדות: מצד אחד, הוא אימץ רעיונות סוציאל־דמוקרטיים, שנחשבו לטאבו בארצות הברית: מביטוח בריאות ציבורי ועד העלאה דרסטית של המיסוי על ההון והשקעה ציבורית מסיבית בחינוך וברווחה. מנגד, התמכרה האליטה הליברלית לעיסוק אובססיבי בזהויות ובייצוגן; ב”טיהור” השיח, הזיכרון ההיסטורי והנכסים התרבותיים המשותפים; ובהוקעה של מי שטרם קיבל על עצמו את ה”דת” החדשה.
מה ששני קטביה ההולכים ומתרחקים של החברה האמריקאית ויתרו עליו הוא בסיס לקיום משותף, המאפשר לקיים ויכוח דמוקרטי נוקב. פסק דין רו נגד וייד מ־1973 והמשכו מ־1992 איזנו בין זכותן של נשים על גופן ובין זכותו של העובר לחיים בשלבי התפתחות מתקדמים יותר. באמריקה העכשווית איזון כזה אינו אפשרי.
יש שני לקחים שהשמאל בכל מדינה דמוקרטית חייב ללמוד מהמקרה האמריקאי. האחד הוא שלא ניתן לבלום את המתקפה על הדמוקרטיה באמצעות התבצרות בסדר יום ליברלי גרידא, אלא רק דרך הצגת חלופה סוציאל־דמוקרטית שתחתור לתיקון עמוק ומהותי של העיוותים החברתיים שהובילו לעליית הפופוליזם מלכתחילה. השני הוא שאסור לשמאל לוותר על היסוד הלאומי והאזרחי המלכד של זהות, מוסדות וערכים משותפים שבלעדיו לא תיתכן חברה דמוקרטית וסולידרית מתפקדת.
השמאל הישראלי כיום סובל מפיצול אישיות. הזרם המרכזי מחויב בצדק לשיקום הממלכתיות, אותו מכנה משותף חיוני שמגמות הקיטוב הקיימות גם אצלנו מאיימות לפורר. למרות זאת, הוא מסתפק בהצגת סדר יום ליברלי שמדבר בעיקר למעמדות מבוססים ואינו מציע פתרון לצרכים ולמצוקות של יתר החברה. מנגד, השוליים המגובשים אידיאולוגית של השמאל, שמציגים סדר יום סוציאל־דמוקרטי ברור שבמרכזו שיקום מדינת הרווחה, שוכחים לעתים שסולידריות אינה מושג מופשט אלא מציאות ממשית המתקיימת בין בני אדם החולקים היסטוריה, תרבות ומתוך כך גם זהות משותפת.
החברה הישראלית משוועת לשמאל ציוני, ממלכתי וסוציאל־דמוקרטי שישוב לאחד בין ערכים אוניברסליים ללאומיות פרטיקולרית, ובין חידוד רעיוני לשמירה על מכנה משותף ההופך אותנו לחברה אחת. רגע לפני שהציבור הישראלי יוצא להצביע בפעם החמישית בשלוש שנים, הצורך בעלייה מחודשת של זרם פוליטי שייקח על עצמו לקדם את כל אלו - נעשה ברור מתמיד. מוטל על מי שעתיד המפעל הציוני יקר ללבו לוודא שכך יקרה.