ושוב עת בחירות היא – ושוב השנאה ניגרת ברחובות כמו לבה שפרצה מתוך הר געש מבעבע; לבה שיכולה לכלות את כל מה שעומד בדרכה. כאילו שאין עוד סכנה קיומית שמרחפת מעל ראשינו; מרחוק ומקרוב. וזה רע – וזה עצוב.
הארכיון לא שוכח: מצרים לא פלשה, בזמנו, לארץ ישראל כדי לשחרר “אדמות כבושות”. מטוסיה הטילו פצצות על תל אביב כמה ימים בלבד לאחר שדוד בן־גוריון הכריז על הקמתה של מדינה יהודית; לא על אדמות שיועדו למדינה הערבית, אלא אך ורק במסגרת המצומצמת שנקבעה בהחלטה של ארגון האומות המאוחדות. טורי שריון מצריים שעטו לעבר העיר העברית הראשונה. הכוונה הייתה ברורה.
הסורים מצפון והירדנים ממזרח, ביחד עם המצרים, רצו רק בדבר אחד: לכלות את זעמם ביישוב היהודי שהעז להכריז על עצמאותו. כנופיות של פורעים רצחו יהודים בדרכים. הערבים סירבו לקבל את החלטת הפשרה של עצרת האו”ם. הם לא ביקשו להקים מדינה משלהם; הם רצו בהכחדתה של המדינה היהודית. זאת הייתה עמדתם מאז ומעולם – וגם היום, לדעתי, זה כל רצונם. שליטה בכל השטח שממערב לירדן עד הים.
הרי עוד בשנת 1937, כשוועדה בינלאומית הציעה להם להקים מדינה על שטח עוד הרבה יותר גדול מזה שהוצע להם ב־1947, הם דחו אותה. המופתי של ירושלים, חאג’ אמין אל־חוסייני, נסע לברלין, ערב מלחמת העולם השנייה, כדי לחבור למשטר הנאצי. בן־גוריון ראה את הנולד עוד הרבה קודם לכן; לאחר שיחותיו עם מוסא אל־עלמי. ה”הגירה” היהודית הייתה כצנינים בעיניו של המנהיג הערבי. על פשרות טריטוריאליות הוא לא היה מוכן לדבר; מה שהוליד דווקא שיחות פיוס עם זאב ז’בוטינסקי. בן־גוריון הבין שאיחוד כוחות הוא צו השעה; הבנה שרחוקה מאוד מזאת שמנחה היום חלקים בעם היהודי – אלה שסבורים, כנראה, שטילים יודעים להבחין בין “הממלכתיים”, לדעתם, לבין “אוכלי הקש וגבבה”.
אני מזכיר פנינים מהעבר לכל אלה שבועטים בימים אלה בעצם קיומה של המדינה שהעם היהודי בנה לעצמו במו ידיו. לא מדובר במחלוקת על טריטוריה. הערבים אף פעם לא רצו בפשרה טריטוריאלית. הם תמיד רצו ב”מדינה” על חורבותיה של מדינת ישראל; ועל אלה היו צריכות להתקיים הבחירות. אידיאולוגיית השנאה היא בריחה מהמציאות הסוגרת עלינו. הנשק האיראני המופעל כיום באוקראינה, בידי הצבא הרוסי, יכול להיות מופנה בעתיד גם כנגד מרכזי האוכלוסייה בגוש דן, ואני בכלל לא בטוח שההנהגה הנוכחית, אם יעלה בידה להקים ממשלה בתמיכת המפלגות הערביות, בנויה להתמודד עם זה. ההסכם הקובע את הגבול הימי עם לבנון מדאיג במיוחד. התמיכה של מערכת הביטחון לא מעידה, בעיניי, על מוכנות יתר להתמודדות עתידית עם אתגרים מורכבים. מה שמוביל אותי למחשבה שצריכה לקום הנהגה לאומית רחבה.
לא עת להחרמות היא. המדינה היהודית עומדת בפני סערות ומערכת הביטחון לא מעוררת בי אמון. היא מזכירה לי את מערכת הביטחון שטענה לפני מלחמת יום הכיפורים שקיימת “סבירות נמוכה” שתפרוץ מלחמה.