בלחץ ארצות הברית, ואם תרצו – בתיווכה, אמור להיחתם השבוע ההסכם השנוי במחלוקת עם מדינת האויב לבנון, על חלוקת המים הטריטוריאליים בין שתי המדינות. שוב וושינגטון הביאה לכך שישראל תעשה את מלוא הוויתורים, והממשלה הרופסת בישראל נענתה.
ישראל מסרה שטח ללבנון (כן, גם מים טריטוריאליים הם שטח), כאשר שתי הידידות, ישראל המונהגת זמנית בידי ממשלת מעבר בראשות יאיר לפיד, וארצות הברית המונהגת בידי המפלגה הדמוקרטית בראשות הנשיא־לקדנציה־אחת־ג’ו ביידן רצו לרשום הישג מדיני בכל מחיר.
את המחיר שילמה רק ישראל. לביידן היה הישג קטן – הוא כופף את לפיד – לישראל היה זה צעד נמהר, ללא גיבוי הכנסת, שהתפרש כאות לחולשה וניצחון ללבנון הנשלטת בידי ארגון טרור.
פרשת ההסכם היא במידה רבה קו פרשת מים ביחסינו עם בעלת הברית הגדולה שלנו. אמריקה בהנהגת הנשיא ביידן צריכה להדאיג את ישראל יותר ויותר. ביקורו אצלנו אומנם חימם את הלב, אבל דומה שנשיא ארצות הברית, שגילו כגיל כותב שורות אלה, עם כל אהדתו למדינתנו, שבוי בידי הגורמים הקיצוניים בממשלו ובמפלגתו. הנשיא ביידן הוא אחד הנשיאים החלשים ביותר שהיו לארצות הברית והמבוגר שבהם. עם כל העוצמה השלטונית המופקדת בידו, לא הוא בהכרח נותן את הטון בוושינגטון.
מאז שנבחר ביידן, החריפה האנטישמיות בארצות הברית. היהודים חשים זאת היטב, במיוחד בקמפוסים. באוניברסיטת ברקלי החליטו ארגוני סטודנטים לאסור על תמיכה בציונות ו”במדינת האפרטהייד ישראל”. באוניברסיטה בניו יורק השחיתו דגלי ישראל. סטודנטים ישראלים ויהודים פוחדים להזדהות ככאלה וחלקם חוו התנכלות אנטישמית כלפיהם. קולו של ביידן כמעט אינו נשמע מול הגל העכור הזה.
המפלגה הדמוקרטית הקצינה שמאלה. אלמנטים תמוהים חדרו לשורותיה, נותנים בה את הטון. נכון, אם כבר ניצחו הדמוקרטים, טוב שביידן נבחר ולא מועמד או מועמדת אחרים, כי אז מצבנו היה חמור בהרבה. אבל גם ככה, קיבלנו בימים האחרונים איתותים שכל עוד הדמוקרטים שולטים, מעמד ישראל בוושינגטון בשפל.
וכך נולדו הדרישה הנוקבת של וושינגטון מישראל “לקחת אחריות להרג העיתונאית” שירין אבו עאקלה בג’נין, לבדוק את מדיניות הפתיחה באש של צה”ל, והתמיכה ב”חקירה מיידית” של נסיבות מותו של ילד בן 7 בעת פעילות צה”ל בכפרו ליד בית לחם. לקראת מערכת הבחירות אצלנו, ארצות הברית אינה מביטה מהצד, אינה שוקטת על שמריה. ספק אם היו רוצים בבית הלבן שבנימין נתניהו ישוב לשלטון, והם מסמנים את איתמר בן גביר כמי שאסור יהיה למנותו כשר בממשלת ישראל, וטוענים “לא נוכל להגן על ממשלה שהוא ייקח בה חלק”.
אלה דוגמאות לקווים אדומים שנחצו ביחסי ישראל־ארצות הברית רק בעת האחרונה. הדבר צריך להדאיג, גם לנוכח החולשה האמריקאית מול התוקפנות של רוסיה על אדמת אוקראינה וטבח אלפי אזרחים. וכי אמריקה בפעולותיה הצבאיות הרחק מגבולותיה לא הרגה חפים מפשע ובהם ילדים, לא פגעה בעיתונאים בעת מילוי תפקידם, לא מאפשרת לכוחות אופל בתוכה להסית באין מפריע?
והאם ביידן ינסה לתקן את המעוות כשיארח ביום רביעי את הנשיא יצחק הרצוג? כנראה הבית הלבן, ובמיוחד הסטייט דיפרטמנט, מזהים ממשלה ישראלית חלשה, חברה ישראלית שסועה, ועושים על בעלת הברית שרירים. הנה עילה טובה לכך שהכרח הוא שההנהגה בישראל תוחלף ב־1 בנובמבר, ותדע להפעיל לחץ נגדי ללחצים שמפעילה עלינו וושינגטון בלי לנתק את החבל כמובן.
נתניהו מכיר לא רק את הנפשות הפועלות בבירת ארצות הברית אלא גם את תורת הלחץ והלחץ הנגדי של ז’בוטינסקי. הוא יוכל לאמץ את עמדת קודמיו, מנחם בגין ויצחק שמיר, שידעו לעמוד איתן מול לחצים אמריקאיים לא סבירים. עם חקיקת חוק הגולן, בגין זימן את שגריר ארצות הברית ונזף בו על התערבות אמריקה בעניינינו הפנימיים.
“האם אנחנו רפובליקת בננות?”, הטיח בשגריר סמואל לואיס. שמיר עמד בעוז מול הלחץ לעצור את תנופת ההתנחלויות באמצעות סנקציה של הפסקת הערבויות לקליטת מיליון עולים מברית המועצות. לעולם לא אשכח את הדיון בבית הלבן, כאשר ג’ורג’ בוש התמקד בו ביישוב דוגית בחבל עזה, שכביכול עלה על הקרקע באותו יום. “הוא רק הוזז כמה קילומטרים”, השיב שמיר. לנוכח התנהלות לפיד בהסכם הגז, אין לסמוך עליו שידע גם להדוף לחצים אמריקאיים וגם לשמור על יחסי ידידות. נתניהו ידע טוב מאוד לעשות זאת.