אחרי שבג"ץ לא בלם את הסכם הגז עם לבנון, ממשלת המעבר תוותר השבוע על שטח ריבוני של מדינת ישראל ועל אינטרסים מדיניים וכלכליים נוספים. נותרת השאלה מדוע היא כה נחפזה, כמו גנבים בלילה, לאשרו — תוך כיפוף הכללים המקובלים לאישור הסכמים בינלאומיים? נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות צדקה לכאורה כשאמרה, בניגוד לדעתה של היועצת המשפטית של הכנסת, שהסכמים מדיניים אינם טעונים אישור הכנסת, אך לא דייקה, מאחר שלא התייחסה לכך שעל פי הנוהג והמסורת של ישראל, הסכמים בעלי חשיבות רבה למדינה אכן מובאים לאישור הכנסת, וכך נהגו כל ממשלות ישראל בעבר. המשפט הישראלי גם איננו מנוכר למסורת המשפטית הבריטית שקובעת שגם לנוהג יש מעמד מחייב.
מחמת חשיבותו ההיסטורית מזה ופירוק היישובים בסיני מזה, מנחם בגין הביא בזמנו את הסכם השלום עם מצרים לאישור הכנסת למרות שלא היה צורך בכך, ומסיבות דומות הביא יצחק רבין את הסכם אוסלו לאישור הכנסת. הסכם השלום עם ירדן אושר כדת וכדין בידי הכנסת מאחר שכלל ויתור, אומנם מזערי, על שטח ריבוני. אחת הסיבות לניסיון הממשלה ליצור עובדה קיימת בעניין הסכם הגז קשורה כנראה בבחירות, אך ייתכן שזה היה מקח טעות, שכן לפי הסקרים, אין בציבור רוב התומך בו. סיבה נוספת היא ריצוי ממשל ביידן, שיש לו אינטרס פוליטי דחוף להראות הישגים בתחום מדיניות החוץ בכלל והאנרגיה בפרט. לאור היחסים החיוניים עם ארצות הברית, אין פסול בהיענות ישראלית לאינטרסים אמריקאיים אחרי בדיקת כל האופציות ודיון יסודי עם הממשל, אך בעניין הסכם הגז הממשלה יצאה ממש מגדרה כדי לא לסטות ולו בסנטימטר מהעמדות האמריקאיות.
הסיבה העיקרית למהלכי הממשלה הייתה כנראה החשש מהתלקחות ביטחונית עם חיזבאללה, שיקול שהיה יכול להיות לגיטימי לו נשמר בסוד, אך פיק הברכיים הפומבי של הממשלה מהווה הזמנה פתוחה לחיזבאללה לאיים על ישראל כל אימת שירצה ושזה יתאים לטהרן. כפי שכתב בזמנו המשורר היהודי הגדול היינריך היינה: "רק שוטה חושף בפני אויב את חולשותיו". הממשלה עוד ניסתה לתעתע בציבור על ידי "דחייתה התקיפה" את התיקונים הלבנוניים וההודעות על היערכות ביטחונית בצפון, אך איש, כולל חיזבאללה, לא קנה את זה.
בסיכומו של דבר, יש בהסכם רווח טקטי קצר מועד אך הפסד אסטרטגי ברור. אין זה הסכם שלום או אפילו נרמול יחסים. לבנון נשארה מדינת אויב והגורם הפוליטי והצבאי הדומיננטי בה, חיזבאללה, איננו משנה את כוונותיו כלפי ישראל ואיננו מפחית את ארסנל הטילים שלו נגדה. מי שסבור שחיזבאללה לא יוכל לשים יד על הכספים שיזרמו מבארות הגז שכח שלכסף אין טעם וריח וששום חוזה או מסמך משפטי לא יוכל למנוע את זרימת חלק ממנו לקופת חיזבאללה.
גם ל"ערבויות" האמריקאיות אין משמעות רבה: מה בדיוק הם יעשו אם חיזבאללה ישגר טילים? ואת ההבטחה לשתף את ישראל בחלקים מתמלוגי בארות הגז בשטח שהועבר ללבנון אפשר לרשום על הקרח. "המים הטריטוריאליים" בחופה הצפוני מול לבנון, שישראל עומדת להעביר 100% מהם לידי לבנון, הם שטח ריבוני מלא על פי החוק הבינלאומי ואמנת הים של האו"ם משנת 1982, ולא בכדי הם נקראים גם "מים ריבוניים" שחלים עליהם כל החוקים שחלים על שטח ריבוני אחר.
התעלמות הממשלה והיועצת המשפטית מכך היא זלזול בחוק ובנוהג הקיים שאוסר על ויתור על שטחים ריבוניים ללא אישור הכנסת ועריכת משאל עם. מי שמשווה זאת להסכם מינכן טועה, שכן בהסכם ההוא בריטניה וצרפת ויתרו על שטח של מדינה אחרת (צ'כוסלובקיה) ולא על שטח ריבוני שלהן. הוויתור על הריבונות בחופה הצפוני של המדינה הוא תקדים מסוכן שעלול לחזור על עצמו גם בחופה הדרומי מול חמאס.