כאשר יאיר לפיד הצהיר במושב האו"ם לאחרונה שהוא יפעל להקמת שתי מדינות: ישראל ופלסטין, הוא אולי לא מספיק שיער את המהמורות שעוד יצוצו לפניו.
בנובמבר 2015 הגיעו למשרדנו בירושלים שבעה מעוזריו הבכירים של אבו מאזן, לרבות שרים והקאדי הראשי של הרשות הפלסטינית, ובפיהם בקשה בשם נשיא הרשות: שהפדרציה העולמית של יהדות מרוקו בראשותי תפעל בקרב כל ההתאחדויות של יוצאי מדינות ערב - מצרים, סוריה, תימן ועוד - כדי לקיים מפגש במוקטעה ברמאללה עם אבו מאזן, נשיא הרשות, ושריו. לשאלתי: מדוע דווקא אנו? נעניתי: "כי אתם הגוף הגדול ביותר מכלל ההתאחדויות, וכיהודים יוצאי מרוקו הרי אתם מודל לדו־קיום".
התניתי שני תנאים: ראשית, קבלת הסכמתו וברכתו של ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו. שנית, שנושא ירושלים לא יידון בשום מפגש. וכאן ביקשתי לזכור את הפסוק מפרקי אבות: "איזהו חכם הלומד מכל אדם". כשהם שאלו אותי מדוע לא לדבר על ירושלים, שהרי הם ואבות אבותיהם חיבקו את ירושלים, הגבתי: חיבקתם, אך לא ערגתם לה במשך אלפיים שנות גלויותינו. הרי אנו, היהודים, יום־יום ושנה־שנה התפללנו וייחלנו: "לשנה הבאה בירושלים" והעלינו אותה על ראש שמחתנו. מדי תשעה באב צמנו, ישבנו על הרצפה וקראנו: "איכה ישבה בדד העיר רבתי עם".
נתניהו, במכתבו אליי, עודד אותי להיפגש ולבדוק אם יש מכנה משותף שיהיה נושא לדיון בינו ובין אבו מאזן. ב־28.3.16 נערך הכנס הגדול במוקטעה בהשתתפות כ־600 איש, ראשי וחברי כלל ההתאחדויות של יוצאי ערב ואנחנו. על הבמה נשא לידי אבו מאזן את דבריו: "שאו תפילה למעני, שאזכה עוד בחיי לחתום על הסכם שלום עם ישראל ואקים מדינת פלסטין החיה בשלווה ובהרמוניה ליד ישראל. אנו עושים רבות כדי לסכל כל פגיעה בישראלים, אנו עוצרים מפגעים פוטנציאליים, תוך תיאום עם צה"ל".
באותו כנס הבנתי כי השלום ייכון בינינו ובין הפלסטינים, אם וכאשר יגלו נכונות לפשרות מרחיקות לכת. אם ידבקו בפשרה טריטוריאלית בהתחשב בשינויים שחלו ב־55 השנים שחלפו, וילמדו משהו מתפיסת עולמו של בן־גוריון, אז אולי "ותשקוט הארץ 40 שנה ויותר".