לקראת הסבב החמישי של בחירות בשלוש שנים, נראה כי דילמת הבוחר הישראלי רק הולכת ומחריפה, והיציבות השלטונית הולכת ומתערערת עד כדי סכנה של ממש לקריסה חברתית הרת אסון. אחת הסיבות המרכזיות לכך היא הרתיעה של מפלגות המרכז מחבירה לליכוד בראשות בנימין נתניהו והקמתה של ממשלת האחדות המתבקשת לנוכח התיקו והקיפאון בין הגושים.
פעם הייתה כאן מפלגה לאומית ליברלית מפוארת, ועכשיו מה? עכשיו, מלבד כמה צדיקים בסדום - כמה חברי כנסת מוכשרים שניצוץ הימין הליברלי עדיין מפעם בהם - נפלה המפלגה הזו בידי אדם אחד, שעושה בה כבתוך שלו ומכפיף אותה לגחמותיו. האינטרס האישי הצר תפס את מקומו של האינטרס הציבורי, ההדר והממלכתיות של ימי בגין ושמיר נפלו חלל להתלהמות מבישה ולפולחן אישיות בעידוד גדוד תועמלנים.
כל מי שמעז לצאת נגד התופעה, גם אם הוא מחזיק בעמדות הלאומיות הליברליות המסורתיות, מיד מוקע כשמאלן ועוכר ישראל. כל מי שמנסה להרים ראש חוטף את חצי הרעל בתקשורת וברשתות, ונתניהו מנסה לנכס לעצמו את הימין כולו, כאילו אין עוד עשרות אנשי ימין במערכת הפוליטית. דיקטטורת הפנקס האדום ושיטות השמאל הקולקטיביסטי פשוט החליפו צד, וכעת כל מי שמעז להתנגד נחשב לסורר. במקום ימין שפוי קיבלנו ימין שבוי.
לכן אפשר להבין, גם אם לא לקבל, את אלה שנשארים בבית. יש מי שיצביע לגנץ הביטחוניסט ולסער הימני הממלכתי, יש מי שיצביע לליברמן, אבל רבים אחרים פשוט יימנעו הפעם עד יעבור זעם. גם הבוחר הימני הדתי מצוי בדילמה לנוכח ההקצנה וההתחזקות של הימין הלאומני ומפלגת הציונות הדתית, וגם הוא - כשהוא נכנס לקלפי ועומד מול פתקו, מתלבט. הרעיונות הקיצוניים כמו מדינת הלכה ופגיעה בזכויות נשים ולהט”בים בהחלט זרים לרבים ממצביעי הימין הדתי המתון.
תרבות השקר והפייק, אי־העמידה בהסכמים ואובדן האמינות הגיעו לשיא חדש, ופוגעים ללא רחם בנימי האתוס הציוני וברקמה החברתית העדינה ממילא. להשתלטות הטוטאלית על המפלגה הלאומית הליברלית גם נלוות תופעות הפוגעות בחוסן הלאומי שלנו, מפלגות ומשסות.
כך למשל תועמלן אחד מבית היוצר של נתניהו מכנה ציבור שלם בכינוי האנכרוניסטי “ישראל השנייה”. אין עוררין על כך שהייתה כאן גזענות פושעת ושרידיה עדיין מבצבצים, אך במקום ללכת קדימה הוא מעודד ציבור שלם להתנהל רק על פי מוצאו ולצאת נגד ציבורים אחרים. תועמלן אחר כינה את תושבי עיירות הפיתוח “עצלנים”. הכל כשר רק כדי לשרת את מטרת המנהיג העליון.
לכל הרעות החולות האלה יש להוסיף גם את השמירה על מערכת המשפט. כמעט אין חולק על כך שמערכת המשפט חייבת תיקון אמיתי, פחות ריכוזיות, יותר פלורליזם ובעיקר הסדרת היחסים בין הרשויות, כך שיהלמו את היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית, אלא שהתוכנית המוצעת על ידי הימין הלאומני, “חוק וצדק”, רחוקה מאוד מלשרת מטרה זו.
ולמרות כל אלה עלינו להיות גאים כי אף על פי כן אנחנו ממשיכים להאמין בדמוקרטיה. ישראל, מלבד היותה מדינת הלאום היהודי, היא מדינה דמוקרטית, ולכן למרות אי־היציבות וחמשת הסבבים המעיקים, עלינו לצאת ולהצביע איש־איש על פי צו מצפונו. תהיינה תוצאות הבחירות אשר תהיינה, עלינו לקוות שחוסנה הלאומי של החברה הישראלית, הממלכתיות והשפיות יגברו בכל זאת.