בני גנץ, לא נתניהו, הוא הסיוט האמיתי של ראש הממשלה. הספין החדש מבית היוצר של לפיד, הקובע כי "אחת משתי המפלגות הגדולות היא זו שצריכה להרכיב את הממשלה וזאת על מנת להבטיח יציבות שלטונית", נע על הספקטרום הציני־פוליטי בין בורות לבין צביעות והטעיית הציבור.
די להיזכר ב־20 שנות השלטון מקום המדינה, שבהן הוקמו בישראל כ־14 ממשלות שונות, בראשות מפא"י הבלתי מעורערת (ובגלגולה ההמשכי המערך) כדי להפריך את התזה החלולה והרעועה הזו.
גם אם נתקדם בסולם הזמן הכרונולוגי לתקופות מאוחרות יותר, הקמת ממשלה על ידי המפלגה הגדולה לא מהווה ערובה ליציבות. לא חסרות דוגמאות לכך, והבולטת שבהן היא הדוגמה של אהוד ברק. ניצחון סוחף, שחר של יום חדש, שהתפוגג בקול ענות חלושה בתוך 18 חודשים בלבד. העובדה שהמפלגה הגדולה מקימה את הממשלה היא לא בהכרח ערובה ליציבות – ויעידו על כך 35 ממשלות ישראל לדורותיהן, שכיהנו כאן ב־74 השנים האחרונות.
בכל מקרה, על פי כל הסקרים, התחזיות והמספרים, הסיכוי כי לפיד יעבור את נתניהו במספר המנדטים ויעמוד בראש המפלגה הגדולה ביותר, שואף לאפס. גם אם במקרה יקרה "נס לפיד", כלומר יש עתיד תהיה המפלגה הגדולה בישראל, יהיה זה לא פחות מיום כיפור של גוש המרכז־שמאל. המשמעות של הישג כזה תהיה, בסבירות גבוהה מאוד, קריסת הגוש וניצחון מפואר של מחנה הימין.
לפיד יודע זאת, ולכן בישורת האחרונה של הבחירות הוא מנסה לעצב את תודעת הציבור עם מונח פוליטי חדש, "אחת משתי המפלגות הגדולות". אין ספק שזה נשמע הגיוני – אבל לא ממש מתכתב עם המציאות הפוליטית העכשווית הישראלית.
פוליטיקת המפלגה הגדולה (ולא המפלגה השנייה בגודלה) היא אכן הפוליטיקה שהייתה נהוגה כאן ברוב שנות קיומה של המדינה, בסייג אחד – תקופת שיטת הבחירות הישירות שהתקיימה בישראל במשך שלוש מערכות בחירות. החל מבחירות 1996 ועד 2001, שבהן ראש הממשלה הנבחר היה מי שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר ולא ראש המפלגה הגדולה. כך ב־96', הרכיב נתניהו את הממשלה, אף על פי שלליכוד היו 32 מנדטים ולעבודה 34. נתניהו קיבל אז 50.5% מהקולות בבחירות הישירות לראשות הממשלה, ופרס זכה ב־49.5% מהקולות.
גן ורדים
הפוליטיקה של המפלגה הגדולה היא הפוליטיקה של שלשום, וכל ניסיון לדבוק בשיח האנכרוניסטי הזה משול לאחיזת עיניים והטעיית הבוחר. משנת 2009 ועד סבב הבחירות האחרון מה שהכריע את הבחירות הוא גודל הגוש, ותעיד על כך ציפי לבני, שאומנם סיימה עם המפלגה הגדולה, אבל נותרה ללא ממשלה.
ברם, בחירות מרץ 2021 הולידו תקדים פוליטי שאין ממנו חזרה. בעידן הפוליטי החדש, בהיעדר הכרעה ברורה של גוש הימין, מה שיקבע הוא לא גודל המפלגה ואפילו לא גודל הגוש – אלא היכולת לחבר חיבורים ולהשיג תמיכה של 61 ח"כים לפחות. ללפיד, בניגוד לגנץ, אין כל סיכוי. וכאן כבר זועקת לשמיים צביעותו של לפיד, שלא היה מגיע לכיסא הנכסף אלמלא אותו תקדים אשר יצר במו ידיו ואף התגאה בו ללא הרף, כל עוד שירת את מטרתו.
לא בכדי חתר לפיד בכל כוחו אל הפוזיציה של ניהול קמפיין בחירות ממרום כס ראש הממשלה. גם כשהעריך בעת הקמת הממשלה כי הרוטציה לא תתממש, לפיד ידע היטב כי תקרת הזכוכית האישית שהקים במו ידיו לא תאפשר לו להגיע לתפקיד בשום קונסטלציה אחרת.
אין ספק כי לפיד הימר נכון והפוזיציה מיטיבה עמו. בארבעת החודשים שבהם הוא מכהן כראש ממשלה זמני הוא סוחט עד תום את הלימון העסיסי שכה נלחם להשיגו. מפעל היח"צ המשומן בראשותו עובד 24/7 ומייצר לו אין ספור הזדמנויות צילום ועמדות השפעה השמורות אך ורק לראשי ממשלה.
לפיד מדלג בקלילות מהזדמנות צילום אחת לשנייה ומייצר בסיטונות פריימים נוצצים. ראשי השב"כ, המשטרה, שירות בתי הסוהר, מערך הכבאות וההצלה, הצבא, טייסים וחיילים וכמובן ראשי מדינות ונשיאים - כל אלה נוטלים חלק בקמפיין (חלקם מרצונם וחלקם בעל כורחם). לפיד הוא ראש ממשלה טלגני במיוחד.
לעתים נראה שמדינה שלמה הפכה לתפאורה בקמפיין "גן הוורדים" המוצלח והעשוי ללא חת של לפיד. והעובדות מדברות בעד עצמן, כשבארבעה חודשים ובחסות תקשורת מתמסרת ומאתרגת הצליח לפיד להגדיל את ציבור בוחריו בכ־25%. הישג בהחלט מרשים, אבל לא מספיק.
במערכת הבחירות הנוכחית ללפיד אין אופק פוליטי להקמת ממשלה. תקרת הזכוכית שלו עם החרדים טרם נופצה. לפיד יודע זאת והוא גם יודע היטב כי במידה שביבי לא יגיע גם הפעם ל־61 המנדטים הנכספים, היחיד בסבב הבחירות הנוכחי שיש לו סיכוי אמיתי לשבור את הגושים ולהרכיב קואליציה, הוא גנץ, שמגובה בסער ואלקין.
חדור בתובנה זו, נראה כי לפיד מוּנע ממטרה אחת בלבד: הרצון לקעקע את הלגיטימיות של גנץ לנסות להרכיב ממשלה באם נתניהו לא יביא את ה־61. הבחירה המוּדעת באסטרטגיה זו מסבירה מדוע במקום לרכז את מאמציו בהידוק הגוש למשל, בנושא הסכמי העודפים ובהעלאת אחוזי ההצבעה במגזר הערבי (נושא שאותו החל לקדם רק השבוע וגם זה בעצימות נמוכה), עסק לפיד באובססיביות כמעט אך ורק בביסוס מעמדו כראש ממשלה ובניסיון להשוות את גודל יש עתיד לגודלה של הליכוד.
במאמציו להקטין את מפלגת המחנה הממלכתי ולגרד ממנה מנדט או שניים, לפיד דוהר כסוס עטוי סכי עיניים, תוך סיכון כל שאר מפלגות הגוש. במרוץ האמוק של לפיד לסיים את הבחירות עם מספר מנדטים גדול ככל האפשר, הפך ראש הממשלה לפירומן מסוכן, שמוכן לשרוף את הגוש כולו.