השבוע מלאו שמונה חודשים למלחמה הרוסית נגד אוקראינה. מה שתוכנן על ידי הרוסים כבליץ מהיר לכיבוש עיר הבירה קייב, בתוספת שטחים אסטרטגיים והמחוזות הבדלניים שבמזרח המדינה, הסתבך והפך למלחמת התשה. בינתיים המלחמה הולכת ומסלימה וגבתה עד כה עשרות אלפי הרוגים, רבבות רבות של פצועים, מיליוני פליטים ומחיר כלכלי אדיר, שאת שיעורו טרם ניתן לסכם. ועדיין לא התייחסנו להשפעות העולמיות דוגמת משבר אנרגיה (גז ונפט) הולך ומחמיר, משבר התבואה והמזון, ההשפעה על הבורסות והמטבעות בעולם, ועוד.
ובכל סבך העדכונים והפרשנויות, דומה שהמעטנו בהערכת הקשר שבין המתרחש במלחמה ההיא לבין האינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל, והאופן שבו המלחמה ניצבת למעשה במובנים רבים ממש כאן לפתחה של ישראל וקשורה קשר הדוק לביטחונה.
מבחינת הרוסים, מהווה המלחמה באוקראינה מהלך אסטרטגי שתכליתו לא רק לספח אליה שטחים הנחשבים מבחינתה לחלק מאמא רוסיה. מטרה מרכזית נוספת היא למצב את רוסיה בחזרה כאימפריה ולהחזיר לה את ההילה שאבדה עם נפילת ברית המועצות. בהקשר הזה מייצרת רוסיה במהלך הלחימה בריתות אסטרטגיות עם איראן, סין, בלארוס ומדינות נוספות, מתוך כוונה לחזור ולהוות ציר כוח עולמי חדש שיעמוד אל מול המערב מצד אחד, ואל מול המזרח התיכון מצד שני.
בתוך כך, חיזקו הרוסים את שיתוף הפעולה עם איראן. שיתוף הפעולה בין המדינות מתקיים כבר שנים רבות, אולם לאחרונה מתרחשת עליית מדרגה משמעותית ובעלת שתי השלכות ישירות על ישראל.
הראשונה היא מערך טילי הקרקע־קרקע האיראניים, כמו גם מערך המל"טים המתאבדים. אלו מסופקים לרוסים על ידי האיראנים בכמויות גדולות, עוברים שדרוגים טכנולוגיים ומשתתפים בפעילות מלחמתית מבצעית על אדמת אוקראינה. בפועל מדובר על היקף גדול של מומחים ואנשי צבא איראנים הנמצאים ברוסיה ובאזורים הכבושים באוקראינה, ומפעילים את מערכי הטילים והמטוסים המתאבדים.
מעבר לנזק העצום שנגרם לתשתיות האזרחיות האוקראיניות, מהווה המערכה הזו שדה ניסויים רחב עבור האיראנים. כזה המאפשר להם לבחון את היכולות המבצעיות של האמל"ח שבידיהם ולבצע שדרוגים תוך כדי לחימה. הטילים והמטוסים האלו מתוכננים להיות מופנים בעתיד כלפי ישראל. יעילות מערכות ההגנה הקיימות בישראל כנגד אמל"ח זה טרם נבחנה במציאות מלחמתית, ומדובר בסוגיה ביטחונית־אסטרטגית שעל הממשל בישראל להקדיש לה את מלוא תשומת הלב.
השנייה היא הברית ההולכת ומתחזקת בין רוסיה לאיראן, בעוד הדומיננטיות האמריקאית במזרח התיכון הולכת ונחלשת עד שחיקה כמעט מוחלטת לאורך השנים. רוסיה כבר שולטת כיום על אדמת סוריה ומאפשרת לאיראנים, תוך עצימת עיניים, להגביר את פעילותם בתוך סוריה ולבנות בסיסי פעולה וחימוש. מאידך צריך להודות שהרוסים מאפשרים, בעצימת עיניים דומה מאוד, גם לישראל לפעול על אדמת סוריה ולתקוף את הבסיסים שאותם מנסה איראן לבנות ואת קווי אספקת האמל"ח לחיזבאללה בלבנון.
במסגרת הברית הזו, כאמור, מאפשרת רוסיה לאיראן את שדה הניסויים הטוב ביותר לאמל"ח שפיתחה, בדמות לחימה מבצעית על אדמת אוקראינה. ניתן להניח בוודאות רבה מאוד שאת המחיר עבור הטילים והמל"טים לרוסים, תגבה איראן מרוסיה באמצעות סדרה ארוכה של הטבות. אם באמצעות קבלת מטוסי קרב חדישים ואם במתן טכנולוגיות וחומרים לקידום אסטרטגיית הגרעין האיראנית. במצב כזה, למעשה, תלך איראן ותתחזק מבחינה צבאית תוך החמרת האיום הביטחוני הישיר על ישראל בזכות התחמשותה בטכנולוגיות, באמל"ח מתקדם ובמטוסים חדישים יותר.
ההיבט הנוסף של הברית הזו הוא ייתור כמעט מוחלט של הסכם הגרעין שארה"ב ואירופה מנסות לחתום מול האיראנים. הברית המתהדקת מייתרת את הסנקציות שלכאורה יוטלו על איראן עם הפרת ההסכם, ולמעשה אין רלוונטיות לחתימתה או אי־חתימתה על ההסכם, שכן בכל מקרה לאיראנים נפתחת אפשרות התחמשות והתקדמות טכנולוגית להתעצמות גרעינית בערוץ הרוסי, עם ובלי הסכם או סנקציות מהמערב. לעניין זה משמעות קריטית ישירה על ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל.
מנקודת מבט רוסית, מדובר על מצב של win־win שבו מצד אחד היא מחזקת את מעמדה במזרח התיכון - הן בסוריה והן באיראן, היא משתלטת על שטחים באוקראינה ויוצרת בסיסי כוח באירופה; ובמקביל שומרת על ערוץ פתוח מול ישראל תוך מתן אפשרות לחיל האוויר לפעול על אדמת סוריה.
שיתוף הפעולה עם סין נותן לרוסים את החיזוק הכלכלי שלו הם זקוקים מול הסנקציות המוטלות עליהם על ידי המערב, וכבר עתה פורסם כי ההתכווצות הכלכלית של רוסיה שנחזתה להיות כמעט 10%, תצטמק השנה על פי תחזית ה"אקונומיסט" ב־6.2%, ובשנה הבאה ב־4.1% בלבד.
זירה פרוצה
ובישראל, כמו תמיד, אין ממשלה, אין מדיניות ואין כל אסטרטגיה מול האיומים ההולכים וגוברים. ההנחה הרווחת בקרב אנשי ביטחון ופרשנים היא כי לישראל יכולות טובות להגן על עצמה מפני איום הטילים האיראניים ומפני איום המל"טים המתאבדים. אולם יכולת זו, כאמור, טרם נבחנה בשדה הקרב. מאחר שמערכות הגנה ישראליות לא יסופקו ככל הנראה לאוקראינה, יש להניח שיכולתן גם לא תיבחן בעתיד על בסיס מבצעי.
בהיעדר אסטרטגיה ישראלית ברורה, נשארת הזירה המדינית והביטחונית בנושא פרוצה לחלוטין. כל מנהיג או נבחר ציבור ישראלי מדבר בקול שונה. חלק תומכים בשיתוף פעולה עם רוסיה, חלק דוגלים בסיוע לאוקראינים וחלק, כרגיל, תומכים בישיבה על הגדר ובהמתנה ליום שאחרי. אולם בשעה שישראל אינה מובילה כל מדיניות או אסטרטגיה לאומית בנושא, ממשיכות רוסיה ואיראן להתקדם בקצב מהיר למימוש יעדיהן המדיניים והביטחוניים.
הנה כי כן ברור כי על ישראל לגבש ולהציג אסטרטגיה ברורה וארוכת טווח להתמודדות אל מול האיום האיראני, בדגש על התחזקות הברית עם הרוסים. בתוך כך, על ישראל לקבל החלטות לגבי מידת הסיוע (אם בכלל) שיינתן לאוקראינים בהיבט מערכות ההגנה; חיזוק ובניית יכולות הסיכול הישירות של תוכנית הגרעין האיראנית; ואסטרטגיית הפעולה הישראלית מול חיזבאללה בלבנון, שכן משם נשקף כיום האיום המשמעותי ביותר של ירי טילים לעבר ישראל.
לא מן הנמנע שעל ישראל יהיה לשקול העברת סיוע הגנתי לאוקראינה, אולם כזה שאינו חושף יכולות וטכנולוגיות סודיות. במצב כזה תעביר ישראל לאוקראינים מערכות משונמכות מבחינה טכנולוגית וגם כאלו שלא תיתפסנה על ידי הרוסים כאמל"ח התקפי שישמש נגדם, אך מאידך יסייעו באופן משמעותי לאוקראינים וליחסי ישראל עם אוקראינה.
במקביל ישראל צריכה לשמור על ערוץ ביטחוני ומדיני פתוח מול הרוסים לצורך המשך חופש פעולה בלחימה מול האיראנים על אדמת סוריה, וכמובן להמשיך בלחימה המודיעינית המבצעית מול איראן בערוצים החשאיים יותר.
חשוב שההנהגה בישראל, תהיה אשר תהיה, תבין כי למלחמת רוסיה באוקראינה יש היום שאחרי, שבו תגיע המערכה לפתחנו.
הכותב הוא יו"ר מועצת העם החדשה וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן