באחד מימי ספטמבר 1984 התכנסנו שלושה אישים פוליטיים — עזר ויצמן, יגאל הורביץ וכותב שורות אלה - בביתו של איש העסקים רמי אונגר בהרצליה פיתוח והחלטנו שלנוכח הבעיות שעמדו בפני המדינה, יש להקים ממשלת אחדות לאומית.
בבחירות לכנסת ה־11, המערך בראשות שמעון פרס והליכוד בראשות יצחק שמיר הגיעו לתיקו שלא אפשר לאף אחד מהם להקים ממשלה ללא תמיכת שתי סיעות קטנות, "יחד" של ויצמן ו"רפי - אומץ" של הורביץ, בעלות ארבעה חברי כנסת בסך הכל — אך החלטנו שלא להתמסר לפיתויים שהוצעו לנו משני הצדדים.
החוצפה שלנו אכן הייתה אדירה, אך כך גם הנחישות והדבקות במטרה. בשעות הבוקר המוקדמות של היום שלמחרת עליתי לדירתו של שמעון פרס בנווה אביבים, ועל כוס תה במטבחה של סוניה רעייתו סגרנו את הפינות האחרונות, וממשלת האחדות יצאה לדרך.
התפרצנו לדלת פתוחה, שכן גם הנשיא חיים הרצוג רצה בכל מאודו באחדות לאומית, אך האם גם לבנו, הנשיא יצחק הרצוג, תיפתח עכשיו אותה דרך? אף שמבחינה עניינית הצורך באחדות גדול יותר מזה שהיה ב־1984, הסיכויים קלושים. אומנם גם בשמיר עלבו, והסיתו נגדו, אך לא באותם ממדים ובאותה שפלות כמו היום בבנימין נתניהו. פוליטיקאים מנוסים אומנם משתדלים להתגבר על תחושות אישיות, אך לפעמים יש גבול גם לכושר הסיבולת.
אך סיבה רצינית יותר לפסימיות היא שבעוד שב־1984 האנשים והמפלגות שהיה בידם להכריע התאפיינו בעמדותיהם המרכזיות ובגישה הממלכתית, סיעות הלוויין הנוכחיות, מימין ומשמאל, קיצוניות בכל המובנים ושואפות להיבנות דווקא מסיכול כל אפשרות לאחדות לאומית. שלא לדבר על כך שבסיעות הערביות שממלאות תפקיד מרכזי בתשבץ "רק לא ביבי" בוודאי שאין כמיהה לאחדות לאומית ישראלית.
קרן האור האפשרית היחידה היא שאולי דווקא הקיפאון הצפוי והסלידה בציבור משרשרת בלתי פוסקת של בחירות - יביאו את מנהיג המפלגה הגדולה שתרכיב את הממשלה הבאה להחלטה היסטורית לפעול לשינוי שיטת הבחירות ושיטת הממשל, שהוא המפתח לפירוק המבוי הסתום המתמשך ולפגיעות המתרחבות במשילות.
השנתיים האחרונות בהנהגת ממשלת השינוי לא היו טובות לדמוקרטיה הישראלית, והתקופה האחרונה עוד סיפקה דוגמאות שליליות מוחשיות — אישור הסכם הגז במחשכים ומחדל הסכם המורים שכתוצאה ממנו נערך קיצוץ בהול בתקציבי הבריאות, הרווחה, הביטחון ואחרים. אלו אירועים שבמדינות דמוקרטיות אחרות היו מביאים לנפילת הממשלה.
אומנם גם גורמים מסוימים בימין לא טמנו ידיהם בצלחת, והתקפות בלתי מרוסנות על בית המשפט העליון פגעו דווקא בצורך החיוני הדחוף ברפורמה יסודית במערכת המשפט על כל ענפיה. דמוקרטיה איננה רק הזכות לבחור ולהיבחר, אלא גם החובה לשמור על הכללים והעקרונות של מדינת חוק המקיימת את חובותיה ותפקידיה כלפי אזרחיה להבטחת חירותם וביטחונם. ניקולו מקיאוולי כבר עמד על חשיבות החוק והמשפט ביסודות המדינה.
למרות שהאופי האינדיבידואליסטי של העם היהודי והציבור הישראלי משוריין בדרך כלל מפני מגמות אנטי־דמוקרטיות, המצב הנוכחי, שמתבטא גם בשפל באמון הציבור במערכת המשפט, צריך להדאיג את כל מי שאופייה של ישראל כמדינה דמוקרטית יקר לו. מדאיגה לא פחות היא העייפות בציבור מעצם תהליך הבחירות. אי־השתתפות בבחירות פירושה להשאיר את המגרש לאחרים, כולל כאלה שאינך שותף לדעתם.
בשנים הקרובות נכון למדינה מלוא החופן בעיות כגון המשבר במערכות החינוך והבריאות, יוקר המחיה ובעיות הדיור, ולפגיעה בדמוקרטיה עלול להיות גם מחיר כלכלי, שכן כשהרשות המבצעת עושה ככל העולה על רוחה, נפגעים החופש הכלכלי וסיכויי הצמיחה ומתפשטת תופעת הפרוטקציוניזם במשק.
אך מעבר לאופק הכלכלי צפויים אתגרים אולי חסרי תקדים גם בנושאים המדיניים והביטחוניים: האיום הגרעיני האיראני והטילים של חיזבאללה שלא נבלמו על ידי הסכם הגז, התגברות האלימות הפלסטינית, השינויים בסדר העולמי והאיומים עליו, התמורות הפוליטיות והחברתיות באמריקה, בעלת בריתנו האסטרטגית החיונית, והשפעתן עלינו, ועל הקשרים עם יהדות הגולה.
מול כל אלה, ישנו הסיכוי להרחבת הקשרים עם העולם הערבי והמוסלמי בכלל בעקבות הסכמי אברהם. על כל אלה יכול הבוחר הבודד להשפיע עם קולו. חטא לוותר על הזכות הזאת.