יצחק רבין נולד בירושלים לפני 100 שנים אל המדינה שבדרך. תחנות חייו הן אבני דרך של היישוב היהודי בארץ ישראל: הנער הג’ינג’י מכדורי, הלוחם בפלמ”ח בקרבות על ירושלים ושחרור הנגב, רמטכ”ל הניצחון במלחמת ששת הימים, שגריר בארצות הברית וראש הממשלה שסלל את הדרך לשלום.
על רקע החתימה על ההסכם עם לבנון, ראוי לציין שהיה זה רבין שכבר ב־1941 השתתף בפעולתו הצבאית הראשונה בחדירה ללבנון, שהביאה לניתוק קווי הטלפון של צבא צרפת הפרו־נאצי ששלט שם. רבין, שגויס לפלמ”ח, עלה בסולם הפיקוד ממפקד מחלקה למפקד חטיבת “הראל” שלחמה בקרבות לפריצת הדרך לירושלים. חייליו מסרו נפשם על הקמת המדינה.
כראש הממשלה, גיבש רבין ממשלה נחושה עם סדר עדיפות לאומי, בדאגה לביטחון ולכלכלה, בדחיפה לתהליכי שלום, בהסכם הביניים עם מצרים שנחתם בשנת 1975 והיווה את התשתית להסכם השלום. במסגרת ממשלת האחדות בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר, בהיותו שר הביטחון, יצא רבין בספטמבר 1989 ביוזמה לעיצוב ההנהגה הפלסטינית, בשיתוף הנשיא המצרי מובארק ובתיווך אמריקאי.
בהמשך היו אבני דרך נוספות: ועידת מדריד באוקטובר 1991 וחתימת הסכם אוסלו ב־1993. ההסכם עם הרשות הפלסטינית הפך לבסיס הסכם השלום עם ממלכת ירדן שנחתם ב־1994. זרעי השלום להסכמי אברהם נטמנו מבעוד מועד, בשקט ובהתמדה. בחזונו ראה רבין שמיד לאחר חתימת הסכם אוסלו יורחבו מעגלי השלום באזורנו.
הרצח בכיכר הפך אותה לכיכר האומה, ובה מתכנס הציבור בישראל להזדהות עם דמותו של מנהיג. 4 בנובמבר 1995 הפך קו השבר של הדמוקרטיה הישראלית, אירוע שנחרת לנצח בזיכרון הלאומי. על כולנו להרים קול חד וברור אל מול הקולות ההזויים הקוראים מעת לעת למתן חנינה לרוצח הבזוי. בטוחני כי כל נשיא מדינה בישראל לא ייתן ידו לכך ולא יסכים שהרוצח ישוחרר אי פעם ממאסרו ויראה אור יום.
ביום הרצח איבדה האומה מנהיג סמכותי ומוסרי, הנושא באחריות שביטויה “אני אנווט”. אני חוויתי אובדן אישי כמי שליווה את רבין שנים רבות, בשירותי תחתיו הן כשהיה שר הביטחון והן כשהיה ראש הממשלה. אף שחלפו 27 שנים מאז רצח ראש ממשלת ישראל בידי יהודי בן עוולה שפל, הכתם לא נמחק ולא יימחק לעולם.
מפת חייו של רבין היא מפת הדרכים של מדינת ישראל לפני הקמתה ועד היום. כיום כשישראל נמצאת לאחר מערכת בחירות חמישית, ניכר שהיא משלמת את מחיר העוינות בין חלקי הציבור, משבר שכמותו לא היה זה שנים. טוב תעשה הממשלה החדשה אם תפנים ותדע מהי מנהיגות אחראית, שתוביל לפיוס, לאמון ולתקומתו של העם, שתהיה בקרבה אחדות דעים בקבלת הכרעות אמיצות וקשות. כדור אקדח קטל את התקווה שכל זה יתממש כבר אז. האם כעת אפשר לקוות שיידלק שוב ניצוץ התקווה ויהפוך ללהבת שלום גדולה?
הכותב כיהן כשלישו הצבאי של רבין וכיום הוא יו"ר עמותת דגן