בחירות נערכות היום, אך אל חשש, מדובר בארצות הברית. הבחירות כאן מאחורינו ואנו מחכים לכינון הממשלה החדשה ומקווים לא רק שתאריך ימים, אלא שתשקף נאמנה את עמדות המחנה מהמרכז־ימינה שהעניק לה את הרוב. באמריקה המצב יותר מורכב. מאוחר לעסוק בתחזיות, אך ניתן לשרטט פרופיל של מה שעומד על הפרק. ארצות הברית תמיד הייתה מדינה וחברה רבות פערים ושסעים, אך דומה שמאז מלחמת האזרחים בין הדרום והצפון, לא פקדו אותה רעידות אדמה חברתיות, תרבותיות, פוליטיות וכלכליות, כולל התפרצויות אלימות, כמו בשנים האחרונות. נשמעים היום קולות שאף מתריעים מפני מלחמת אזרחים חדשה.

ויש גם זווית יהודית; זעזועים פנימיים קיצוניים במקומות שונים בעולם תמיד הביאו לאיומים על היהודים, והמתרחש כיום בארצות הברית אכן מדאיג את יהדות אמריקה, ובצדק. התבטאויות אנטישמיות בשמאל והתבטאויות של דמויות ידועות בקהילה האפרו־אמריקאית מזה, מעשי אלימות של גורמים גזעניים וניאו־נאציים מזה, ועלייה כללית ברמת האנטישמיות - עוררו את המנהיגות היהודית, אף שבאיחור, משאננותה.

ב"וושינגטון פוסט" התפרסם מאמרו של בעל הטור היהודי דנה מילבנק, שכותרתו זעקה: "יהודי אמריקה מתחילים לחשוב על הבלתי נתפס", כלומר עזיבת המדינה האמריקאית. כותב מילבנק: "היהודים רואים בהתמוטטות שלטון החוק ובעליית הלאומנות הנוצרית ובאנטי־ישראליות האנטישמית שבשמאל הקיצוני סכנה לקיומם". אין אומנם לצפות לגל עלייה המונית מאמריקה, אך יש עכשיו סיכוי שתוטבע בתודעתם הקולקטיבית של יהודי אמריקה החשיבות של מדינת ישראל גם בעבורם. המצב הזה מחייב חשבון נפש ושידוד מערכות גם מצד ישראל וממשלתה החדשה כלפי יהדות התפוצות ואמריקה בפרט על גווניה השונים.

הבחירות של היום עשויות להיות מבחן לקמוס למצב האומה האמריקאית. עומדים לבחירה כל 435 המושבים בבית הנבחרים, 35, כשליש מסך הכל, בסנאט, ו־36 משרות מושלים. לבחירות המושלים יש הפעם חשיבות מיוחדת מפני שרבות מהמחלוקות, לרבות נושא ההפלות, תוכניות הלימודים ואפילו הבחירות לנשיאות, מוכרעות בידי המושלים. בימים האחרונים גברו ההערכות שלדמוקרטים צפויות מפלות רבות, ובפרט בבית הנבחרים. בסנאט המרוץ צמוד יותר, והתוצאה תיקבע בעיקר במרוץ בארבע מדינות - אריזונה, ג'ורג'יה, נוואדה ופנסילבניה.

כך או כך, נראה שגם מנהלי מערכות הבחירות הדמוקרטים הגיעו למסקנות דומות וצמצמו את הזרמת הכספים למועמדים פחותי סיכויים. לפני חודשים אחדים עוד סברו שהחלטת בית המשפט העליון בעניין ההפלות תטה את הכף נגד הרפובליקנים, אך השפעת הנושא הזה כמעט התאדתה, והגורמים העיקריים חזרו להיות הכלכלה והאינפלציה הגבוהה.

אמריקאים רבים פשוט איבדו את האמון ביכולת הממשל ובעיקר ביכולת העומד בראשו, הנשיא ביידן, לנווט את הספינה לחוף מבטחים. מעמדו הציבורי של הנשיא ביידן משול לרכבת הרים — מפסגות בתחילה למורדות בהמשך וחוזר חלילה, כשהכל צמוד למה שנחשבים, בצדק או לא, לכישלונות מצדו: פריצת הגבולות על ידי מהגרים בלתי חוקיים בעקבות ביטול ההגבלות של הנשיא טראמפ, עליית מחירי הדלק והאצת האינפלציה כתוצאה משפיכת סכומי עתק בניגוד לעצתם של מומחים רבים לכלכלה, כולל מממשלים דמוקרטיים קודמים.

התמיכה הכללית בו מתנועעת סביב 40%. כל זה מעלה את השאלה אם ביידן יתמודד בעוד שנתיים על הנשיאות. סקרים בין הבוחרים הדמוקרטים מראים שחרף האהדה האישית כלפיו, רק 35% רוצים שירוץ. בסוף החודש הזה, לעומת זאת, צפוי טראמפ להכריז על מועמדותו לנשיאות ב־2024, ובשלב זה הוא המועמד הרפובליקני היחיד, אף שמועמדים פוטנציאליים אחרים כגון מושל פלורידה, רון דה סנטיס, מחממים מנועים.

לכל התסריטים האלה יהיו גם השלכות על מדינת ישראל. בטווח הבינוני, התוצאות החזויות בבחירות לקונגרס עשויות לפעול לטובת ישראל, ובפרט אם בסיעת המיעוט הדמוקרטית בבית הנבחרים תצטמצם נוכחות המחנה הפרוגרסיבי השמאלי הקיצוני, האנטי־ישראלי ובחלקו האנטישמי. רוב רפובליקני בסנאט חשוב עוד יותר בגלל סמכויותיו בתחומים מדיניים ואחרים - מצב שיחד עם התמיכה הנרחבת בישראל גם בקרב רוב הסנאטורים הדמוקרטים, נותן סיכוי לאביב מתמשך ביחסי שתי המדינות.

עם זאת, בנושאי מדיניות חוץ מעמדו של הממשל הוא הקובע העיקרי, ומבחינה זאת צעדיו של ראש הממשלה נתניהו במכלול נושאים בינלאומיים ובילטרליים, וכן יחסי הידידות האישיים בינו ובין הנשיא ביידן, יוכלו לאזן ואולי אף לנטרל חילוקי דעות צפויים בנושאים כגון פעולות ישראל מעבר לקו הירוק, ובעיקר הסכם הגרעין האיראני. למרות דברי הרוגע המגמתיים ממקורות שונים, הוא עודנו מהווה יעד מרכזי במדיניות ממשל ביידן.

אם המועמדים לנשיאות הבאה אכן יהיו ביידן וטראמפ, עוד מוקדם לקבוע מסמרות בדבר מי עדיף מבחינת ישראל. בשלב זה, לפחות, ממשלה בראשות נתניהו תפגוש ממשל נוח, בניגוד ליחס העוין שלו זכה מהנשיא אובמה. מה גם שקובעי המדיניות בוושינגטון מבינים שאין פתרון לסוגיה הפלסטינית בהישג יד ושכל ניסיון להציע או להכתיב הסדר נידון מראש לכישלון.