סיפור נפוץ באחת ממדינות ערב שבהן התיישבו יהודים מספר כך: יהודי וערבי עמדו על גבעה רמה, שממנה צפו על הגבעה ממול. לפתע הם הבחינו במשהו שחור שזז. היהודי אמר: "זה נשר". הערבי אמר: "זו עז". הספק־נשר ספק־עז פרש כנפיים ועף לכיוון השמיים. היהודי אמר: "אמרתי לך שזה נשר". הערבי ענה: "גם אם זה עף, זו עז".
הסיפור הזה משקף בעיניי את העקשנות והפנטזיות שמאפיינות את העם הפלסטיני. על אף עוצמתה של ישראל לאורך השנים, ניצחונותיה המזהירים בעבר על צבאות ערב, שהוכו שוק על ירך, הפלסטינים משוכנעים שאם הם יתמידו במאבקם נגדנו, בפעולות טרור, ברצח חפים מפשע ובעימותים עם חיילי צה"ל, הם יגרמו לנו להרים ידיים, ואנו נקום ונברח מהמדינה.
והלוא למרות המחיר הכבד בנפש ששילמנו לאורך השנים, האם ארזנו חפצינו ועזבנו? עיניהם טחו מלראות מדינה בעלת עוצמה צבאית וטכנולוגיה מתקדמת, והם נותרים באמונתם העיוורת. בפגישותינו בעבר עם שרים ובכירים של הרשות הפלסטינית, כנציגי הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, הטחנו בפניהם: מתי תתפכחו מחלומותיכם ותכירו במציאות? דחיתם כל הצעה שהוצעה לכם.
חלוקת הארץ על פי החלטת האו"ם ב־1947, הצעותיהם של אהוד אולמרט ואהוד ברק. גם באוזני אבו מאזן ומקורביו אמרנו: אם לא תתפשרו, ותעמדו על כך שתקבלו את כל מבוקשכם, יחול עליכם הכלל הערבי: "מי שרוצה הכל - נותר בלי כלום".
הכותב הוא נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו