קיים דמיון לא מבוטל בין הבחירות האחרונות למהפך של 1977. בשני המקרים נבחרה ברוב מובהק הנהגה מקרב מחנה הימין שביקשה להעלות את ישראל על מסלול אסטרטגי חדש שהוצג כשונה בתכלית מזה של המשטר הקודם: שלטון מפא"י ארוך השנים וממשלת השינוי קצרת הימים. בשני המקרים, ניצבו ברקע למהפך הפוליטי תחושות תסכול וניכור של מגזרים חברתיים רחבים אשר השפעתם במדינה גברה בעקבות הבחירות: יוצאי עדות המזרח ב־1977 והציונות הדתית כיום.
לחצו כאן וקבלו את עיתון מעריב לחודש מתנה למצטרפים חדשים>>>
למרות חילופי השלטון, נראה כאילו הבחירות האחרונות מגלמות המשכיות במשחק הפוליטי הוותיק בישראל. ואולם ניתוח עומק מעלה כי מאחורי התוצאות משתקפות תמורות יסוד בדיוקנה החברתי של ישראל, הממחישות את השוני בין המשחק הפוליטי כפי שהכרנו בעבר לזה הנוכחי. חרף הדרמות המלוות את הפוליטיקה הישראלית מאז הקמת המדינה, היא שיקפה בדרך כלל המשכיות יותר מאשר מהפכנות.
המהפך ב־1977 אומנם לווה בעליית הנהגה בעלת השקפה מדינית ותפיסת עולם שונה מזו ששלטה במדינה לפני כן, אולם מבחינה תרבותית וחברתית מדובר היה במידה רבה בנציגים של אליטות דומות בעלי מכנה משותף לא מבוטל, בעיקר בכל הנוגע להגדרת האינטרסים הבסיסיים של מדינת ישראל וליחסים בין המגזרים החברתיים בה ובין רשויות החוק השונות.
בבחירות האחרונות התחזק גורם מהפכני בדמותה של הציונות הדתית, המעוניין בשינויים יסודיים מבית ומחוץ: דיוקנה הטריטוריאלי של ישראל (החלת ריבונות באיו"ש והקשחת קו כלפי הרשות), מקומה של הדת בחיי התושבים והיחס בין הרשויות, תוך התמקדות בצמצום השפעת מערכת המשפט. כל זאת תוך חוסר בהירות לגבי המדיניות המומלצת לגבי האזרחים הערבים בישראל, וסימני שאלה בנוגע למידת החשיבות שמנהיגי אותו המחנה מייחסים ליחסי החוץ של ישראל.
מדובר אפוא בקואליציה שלטונית אשר לפחות כרבע ממנה מעוניין בשינוי דרמטי של המציאות ולא בשימור הסטטוס קוו. עוד לפני שהושבעה, כבר מלוות את הממשלה הנכנסת חרדות מבית ומחוץ, חלקן מלאכותיות ומגמתיות, אך חלקן אותנטיות וקשורות לשאלות של זהות, ערכים וחזון. לפיכך, זה גם מחייב רגישות והתחשבות מצד הממשל הנכנס, שכן הוא עלול להביא לצמיחת מוקדי מתח וחיכוכים עתידיים בתוך החברה היהודית, בין השלטון למערכות הממלכתיות השונות, בין המדינה לאזרחיה הערבים, וכן בינה לבין שכנותיה בזירה האזורית ובזו הבינלאומית.
במערכת הפוליטית עצמה משתקפת תמורה רחבה נוספת: כמעט חצי מחברי הכנסת הנבחרת נמנים עם מפלגות שאינן מקיימות הליך של בחירות פנימיות, דבר שמשמעו השתתפות ציבורית מוגבלת יחסית בחייהם של אותם גופים פוליטיים, ולפיכך ראוי לכנותן רשימות יותר מאשר מפלגות. מדובר בתופעה שהייתה קיימת תמיד (במיוחד במפלגות החרדיות, אך לא רק בהן), אך ממדיה התעצמו וניכרים במיוחד במחנה המרכז: יש עתיד, המחנה הממלכתי וישראל ביתנו.
אם בעבר סניפי המפלגה היוו אתר תוסס שתפס מקום מרכזי בחיי הציבור - בימים שבהם לגופים הפוליטיים הייתה משנה רעיונית עמוקה וברורה ותפקיד חשוב בעיצוב הזהות האישית והקולקטיבית של האזרחים - הרי שכיום מדובר ברשימות המייצגות לא פעם דרך חיים או מערכת ערכית וצביון תרבותי כללי יותר מאשר חזון.
הרשימות עצמן מתקיימות לא פעם במרחב המקוון, בהתכנסויות ציבוריות או בחוגי בית (שתדירות קיומן גוברת לפני הבחירות) יותר מאשר במוקדים נדל"ניים קבועים שמעוגנים במרחב הציבורי ואף הופכים לסמלים. הליכוד ולצדה חד"ש, רע"ם והעבודה הן אולי המפלגות היחידות הממשיכות את המסורת הוותיקה, המשלבת בין הזמנת הציבור להשתתף במשחק הפוליטי ובין הפעלת סניפי המפלגה כמוקדי עשייה במרחב הציבורי.
מגמת עומק נוספת המשתקפת מתוך הבחירות נוגעת לסיפור היהודי־ערבי בישראל. בחירות 2022 המחישו לא רק כישלון (אולי זמני) של "הניסוי" שבמוקדו שילוב מפלגה ערבית בקואליציה שלטונית בישראל, אלא גם את עומקו של השסע בין שתי הקהילות באופן ההצבעה של חבריהן. לחשש מהשתלטות ערבית, שלווה בחרדה מחזרת אירועי מאי 2021 (שומר החומות) ובאובדן המשילות הרחב במוקדים שונים במדינה (במיוחד בנגב), היה תפקיד משמעותי בהצבעה של הציבור היהודי, ואווירה דומה הביאה להצבעה הרחבה לבל"ד, שכמעט צלחה את אחוז החסימה.
בתוך החברה הערבית סימלו הבחירות האחרונות במידה רבה את קצה של הפוליטיקה הוותיקה. זו החלה להיסדק כאשר רע"ם פנתה לדרך המהפכנית של נטישת הישיבה על הגדר והשתלבות תקדימית בקואליציה שלטונית, ספגה ערעור עמוק עם התפרקותה הסופית של הרשימה המשותפת ערב הבחירות ומצויה באובדן דרך עמוק לאחריהן. שתי המפלגות היריבות - חד"ש־תע"ל ורע"ם - מצאו עצמן יחד באופוזיציה נטולת השפעה, בעוד בל"ד נותרה מחוץ למערכת הפרלמנטרית וייתכן שתפעל לפיתוחה כחלופה מתריסה לפוליטיקה הרשמית, תוך גיוס תחושות הניכור, החשש והתסכול הרווחים בקרב רבים בציבור הערבי בעקבות הבחירות.
הבחירות האחרונות אינן רק ביטוי לשינויים בתפיסות עולם או בהלכי רוח של קהלים בישראל, אלא במידה רבה גם למאזן הדמוגרפי הפנימי בה. התחזקות הימין אינה רק תוצאה של העמקת המתח היהודי־ערבי במדינה, גלי טרור או תמורות בזירה האזורית, אלא גם של העובדה כי משקלם הדמוגרפי של המגזרים החברתיים המזוהים עם אותה השקפת עולם, עולה. בציבור הערבי לא ניכרת מגמה דומה, הן בשל שיעור השתתפות נמוך יחסית בבחירות, והן בשל שיעור ילודה שפוחת בהדרגה (כיום שיעור הילודה של הנשים היהודיות בישראל גבוה מזה של אלה המוסלמיות).
בממד התרבותי, ביטאו הבחירות האחרונות באופן העז ביותר את משקלו של דור ה־Z. זה שנולד מעט לפני שנת 2000 או לאחריה, וחלקו כבר חווה כמה מערכות בחירות בשנים האחרונות. מאפייני היסוד האוניברסליים של הדור הזה חלחלו לעומק השפה הפוליטית ובמידה רבה גם השפיעו על תוצאות הבחירות: המרכזיות של הרשתות כאמצעי להעברת מסרים ומידע ולגיבוש השקפת עולם, הנטייה לתכנים שטחיים ולססמאות שבהן שזור לא מעט פייק ניוז, הקושי להתמודד עם מורכבות, והעדפת מענה ברור, מוחלט ומהיר לבעיות השעה על פני מי שמנסים להסביר תהליכים ולהבהיר שפתרונות קסם אינם בגדר המצוי (מדובר בזן מנהיגים שהיה קיים בעבר ונכחד למעשה).
לאחר שלוש שנים וחצי של טלטלה פוליטית וחברתית מתמשכת, ישראל הכריעה לגבי דרכה האסטרטגית, אולם נדמה כי היא כבר אינה אותה המדינה שהתקיימה בסוף 2018. מחנה השמאל הצטמק וכמעט נעלם; הסיפור היהודי־ערבי חווה זעזוע עמוק ונותר כסיפור פתוח שעלול להתפרץ; וקיים בפועל מחנה פוליטי־ציבורי אחד בלבד שמולו ניצב אוסף של גופים רבי־ניגודים פנימיים שאינו יכול להתקרא "מחנה" וגם התקשה ועדיין מתקשה לתפקד באופן מתואם, קל וחומר מאוחד.
מדינות אחרות ברחבי העולם היו קורסות נוכח חלל פוליטי וקיטוב חברתי כה עז כפי שהתקיים בשנים האחרונות. "הנסים" שסייעו לישראל לצלוח את אותה תקופה קשה היו חברה אזרחית איתנה, משק חזק, מערכות ביטחוניות ובירוקרטיות יציבות וממלכתיות, וכן העובדה שרוב אויביה של ישראל, ובראשם איראן, סובלים מחולשה עמוקה מבית ועסוקים באתגרים אחרים, במקום לנצל את הרגישות הפנימית המתמשכת כדי לערער את מעמדה הפנימי של המדינה.
ישראל שלאחר הבחירות אינה רגועה או מלוכדת יותר. נהפוך הוא. המתחים הפנימיים בה עלולים להחריף נוכח החרדות המקננות בקרב מגזרים שונים משינוי דרמטי ומהיר של המציאות. הדיון הדומיננטי והמשתק שעמד במוקד ההוויה הישראלית בשנים האחרונות – "כן או לא ביבי" - ומנע שיח לגבי סוגיות אסטרטגיות, אומנם דועך אך מפנה מקומו למאבק יצרי וטעון על נושאי מהות.
תשכיל הממשלה הבאה אם תבין את עומק המתחים האותנטיים שנוצרו, ולמרות הכמיהה לשינוי הרווחת בקרב רבים בה ונאמנותם למימוש חזונם הרעיוני, תעדיף לפחות בטווח הנראה לעין את ההמשכיות על פני המהפכנות, שעלולה להעמיק את השסעים בחברה המצולקת ממאבקים פנימיים ממושכים וכמהה ליציבות ולפיוס. יתרה מכך, חיוני שהממשלה הבאה תקדם את מהלכיה באמצעות דיון פנימי ענייני - פוליטי וציבורי - לגבי הדרך האסטרטגית וההכרעות הנדרשות בסוגיות הליבה, במקום לנסות לאכוף בכוח את חזונם. המנצחים בבחירות אומנם זכו ללא עוררין בשלטון, אולם ללא רגישות והבנת המציאות המורכבת עלולים לרשת סערות קשות שיפגעו בכלל אזרחי המדינה.
הכותב הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א