זה שנים רבות צה"ל הוא ספק אמצעי לחימה ראשי לארגוני פשיעה וחבלה. הצבא משמש כסופרמרקט ענק שממנו מקבלים הארגונים הנ"ל את כל סוגי האמל"ח - מקליעים דרך רימונים ומטעני חבלה ועד רובים, מקלעים, טילי כתף ושאר ירקות.
ההתמודדות של צה"ל עם התופעה מקבלת ציון בלתי מספיק והסיבות לכך רבות, אך ניתן להצביע על חמש סיבות עיקריות, שכל עוד לא יטופלו המצב רק ילך ויחמיר: היעדר משילות, ליקויי אבטחה, רשלנות וחוסר אכפתיות מצד מפקדים, כוח אדם ברמה נמוכה והיעדר טיפול מערכתי הכולל גורם מתכלל של גורמים פיזיים, אלקטרוניים ומודיעיניים.
לטעמי, היעדר המשילות הוא הסיבה העיקרית לתופעה. במקום להסתתר מאחורי מילים מכובסות יש לומר כי חלק הארי של גנבי האמל"ח הם בני מיעוטים המאורגנים היטב בגופים היררכיים עם חלוקת תפקידים ברורה. מהצד האחר, הוראות הפתיחה באש ושאר אמצעי האכיפה מגבילים את היכולת להגיב בזמן אמת על כל ניסיון גניבה המתגלה בשעת ביצועו, וכתוצאה מכך גם נפגעת ההרתעה. גם עונשי המאסר המוטלים על גנבי האמל"ח קלים מאוד לעומת העונשים המוטלים על חיילים המסייעים להם.
יש לראות בכל גניבת אמל"ח עבירה ביטחונית לכל דבר, ולא עבירה פלילית גרידא. בנוסף, מי שנותנים את הדין בגין גניבות האמל"ח בתוך צה"ל הם גורמים זוטרים, בעוד שגורמי פיקוד בכירים אינם נענשים כלל.
בשנות ה־90, כששימשתי פרקליט פיקוד הדרום בזרוע היבשה, היה אירוע שבו נגנבו 20 כלי נשק מבסיס בדרום. המפקד, קצין בדרגת תא"ל, אפילו לא קיבל הערה על כך. מי שנתן את הדין היו מספר נגדים. התירוצים סופקו בשפע: שטח גדול שלא ניתן לגדרו, היעדר כוח אדם בכמות מספקת וכו’.
אירוע הבריחה מכלא גלבוע הביא להקמת ועדת בדיקה ממשלתית אף שמדובר היה באירוע טקטי ולא אסטרטגי. למרות זאת, הוועדה ניסחה אזהרות, בין היתר כלפי נציבת שב"ס וסגנה. כל גניבת אמל"ח יכולה להביא לתוצאות חמורות הרבה יותר מאירוע הבריחה, ולמרות זאת אף שר ביטחון לא מינה עד כה ועדת בדיקה שתבחן את אחריותם של גורמים בכירים בצבא ואת הדרך להתמודד עם התופעה. בינתיים האמל"ח ממשיך לזרום כמעט באין מפריע לידיהם של העבריינים ומשמש לחיסולים, לפיגועים ועוד, בעוד הגורמים הבכירים “רואים את התופעה בחומרה" וממשיכים לרחוץ בניקיון כפיהם.
הכותב הוא לשעבר סגן הפרקליט הצבאי הראשי וחבר בעמותת “מבטחי" – פורום מפקדים לאומי