כבכל צום, גם חג הסיגד מהווה הזדמנות לחשבון נפש אישי וקולקטיבי ולשאלת הנותר לעשות עבור המיטב. נושא מרכזי בכך הוא מעמד האישה בקהילת יוצאי אתיופיה. ביום זה כשאנו חוזרים אחורה לתפילות ולהיסטוריה והמורשת, נישא עינינו אל גבורת יהודית המלכה האגדית של בֵּתֶּה ישראל, שמהווה השראה לכולנו על העצמה נשית שהקדימה זמנה.
רבות נאמר על האפליה והפערים המגדריים לאורך השנים. אך אם בחברה הכללית התקדמנו בצעדים גדולים למען שוויוניות מגדרית, מעמד האישה בקהילה האתיופית מורכב יותר. בארץ מוצאנו היה ברור שנשים חיות בתוך מסגרת בה הגבר הוא הסמכות המרכזית והמפרנסת, בעוד תפקידן לדאוג לצרכי הבית ולטפל בילדים כשבד ובבד הן גם שותפות לעבודת המשק לפרנסת המשפחה, אך לא נמצאות בפרונט.
העלייה לישראל שינתה את אורחות החיים המסורתיים. יוצאות אתיופיה נקלטו בחברה יחסית בהצלחה ונפתח בפניהן עידן חדש כשוות ערך, עצמאיות ובעלות בחירה חופשית. הן למדו שפה במהירות ויצאו לשוק העבודה. במקביל הן התחזקו בתוך המערכת המשפחתית, החלו להשמיע קול מושתק, דרשו והשיגו צמצום פערים מגדריים והזדמנויות בתחומים מגוונים. מאז הן רוכשות השכלה, מתגייסות, עובדות ונהנות מחופש בחירה אישי וציבורי. בשנים האחרונות נשות הקהילה מתפקדות בקשת עיסוקים רחבה והתברגו לעמדות מפתח במקומות מגוונים במרחב הישראלי. חלקן הצליחו לשבור את "תקרת הזכוכית" ולהגיע להישגים משמעותיים בתחומן המקצועי, האקדמי והמנהיגותי בפוליטיקה, דיפלומטיה, ביטחון, כלכלה, חינוך, תרבות, מדע, רפואה ועוד. עם זאת אנחנו לא רואים מספיק סיפורי הצלחה במרכז הבמה, בשעה שרבות עדיין מתמודדות עם אפליה וחוסר הכרה בכוחן.
נשות הקהילה האתיופית הן עמוד התווך שלנו. יצירתיות ובעלות השקפה מפוכחת. מציאותיות, אך באמונה. ישרות ואותנטיות. ניחנות בכושר התמדה . לא חוששות מאיום ואתגר, קושי או כאב. טובות לב ונדיבות לאחרים, מבלי לצפות לתמורה. ערכי כיבוד ואהבת הזולת, משפחתיות ורעות שהנחילו, העניקו לנו עוצמה, תמיכה ויכולת התמודדות עם אתגרים. הן ידעו ללכד את השורות לתחושת שייכות וערבות הדדית, כשטוו רשת ביטחון לבניית חברה מגובשת, חזקה ותומכת. כוח הרצון, הערבות ההדדית ואמונתן, חלחלו לכל רבדי הקהילה והשתקפו בחוסנה ובחוזקתה. שימור המורשת ההיסטורית, התקווה, הקרבה, האכפתיות, הענווה והרוחניות, היוו דוגמא לדור הצעיר שגיבש זהות תרבותית ואישית. כל אלו סייעו לשמר את אחדות והמשכיות בֵּתֶּה ישראל - העם היהודי באתיופיה במשך אלפי שנים. התכונות והערכים המוטמעים בהן כמו מנהיגות, הקשבה והכלה, שקט פנימי, נחישות, מעורבות ואסרטיביות אפשרו לקהילה לדבוק בדתם, לשמר זהותם ולגבש עצמיות. זאת גם בשעותינו הקשות לאורך ההיסטוריה, לרבות עלייתנו ההירואית ארצה וההסתגלות. נשות הקהילה הוכיחו שם מסוגלות אישית להתמודד עם מצבי אי וודאות, כשחייהן וחיי משפחתן מוטלים על הכף.
כך גם סלמה בת משפחתי הגיבורה, אחת מיני רבות שעברו מסע רגלי מפרך של שבועות עם ילדיה מאתיופיה דרך סודאן ועד לישראל. הדבר היה כרוך בהתעללות אין סופית מצד גורמים בהם נתקלו בדרך, כשניסו לחטוף את הילדות והנשים ולהפכן לשפחות וכשלו מול התנגדותה האמיצה. בסופו של דבר היא הצליחה להגיע לפה, אך איבדה שם את בתה שלא שרדה. בארץ היא הביאה עוד ילדים וגידלה אותם בשמחה וכמתנדבת בקהילה, אך הכאב כמו של כל הורה שכול לא יחלוף לעולם. היא תמיד אומרת שיוצאות אתיופיה הן הנשים החזקות ביותר שהכירה, שאמונתן מעולם לא אבדה וגם לא החלום והכמיהה לירושלים.
לכן החברה הישראלית כמו גם קהילתנו פנימה, חייבות להתוודע, להכיר לעומק את עוצמתן ולתמוך במאמציהן, כדי להפוך נשים מופלאות אלו לחלק שווה ולהגביר את ביטחונן האישי במרחב הציבורי והפרטי. כך בסוף יום, החברה כולה תצא נשכרת.
מדליקת המשואה ד"ר שמחה גתהון היא יו"ר התאגיד הממלכתי - המרכז למורשת יהדות אתיופיה", שאמון על עצרת הסיגד המרכזית שתערך ביום ד' הקרוב בטיילת שרובר בארמון הנציב ירושלים.