מאז היוודע תוצאות הבחירות מתחוללת מלחמת אלוהים על המשרדים הנחשקים של שרי הביטחון, החוץ, ביטחון הפנים והאוצר. לכאורה, נדמה כי משרד הבריאות נותר מיותם, משל היה פרס ניחומים מעליב.
מצוקותיה של מערכת הבריאות גורמות לכך שכמעט אין למשרד כל דורש. מערכת הבריאות על כל אגפיה נתונה במשבר הולך ומעמיק, ובפניה ניצבים אתגרים לא פשוטים, כמו למשל הזדקנות האוכלוסייה, שינויי אקלים משמעותיים ומגיפות.
אחת הסיבות לחוסר הביקוש מצד הפוליטיקאים לקחת על עצמם את תיק הבריאות היא העובדה שמדובר במקום שלא קל לקחת בו קרדיט. שר או שרת בריאות יתקשו להשאיר את חותמם האישי במשרד זה.
שר הבריאות היוצא ניצן הורוביץ הקפיד על רפואה להט"בית ושוויונית, כמו גם על נושא בריאות הנפש, אבל גם הוא לא הצליח להשוות את השירות הרפואי בפריפריה עם השירותים הרפואיים במרכז. זאת אף שניסה לקדם את התהליך שהחל לפני כעשור.
המספרים מתארים את המציאות: ההוצאה הלאומית לבריאות בישראל נמוכה בהשוואה לזו שבמדינות ה־OECD. שיעור ההוצאה על בריאות מהתוצר בישראל הוא 7.5% בעוד הממוצע במדינות הארגון עומד על 8.9%.
שיעור ההוצאה הציבורית מתוך סך ההוצאה על בריאות עומד על 65% בישראל, לעומת 74% במדינות הארגון. שיעור הרופאים לאלף נפשות בישראל נמוך בכ־9% מהממוצע במדינות, וגם שיעור האחיות בישראל הוא מן הנמוכים.
הנתונים לגבי מיטות עבור המאושפזים עגומים אף יותר. 2.2 מיטות לאלף נפשות לעומת ממוצע של 3.5 במדינות החברות ב־OECD. מנגד, ישראל היא שיאנית בביטוחים פרטיים וולונטריים - תוצאה ישירה של ההשקעה הבלתי מספקת של המדינה בבריאות הציבורית. המסקנה המתבקשת מנתונים אלו היא כי המשבר במערכת הרפואית לא עומד להיעלם בקרוב, אלא להפך.
משרד הבריאות מחכה לשר או לשרה שיגיעו עם רצון אמיתי לחולל שינוי ולהפוך את ישראל למעצמת בריאות עולמית. נתוני הבסיס נמצאים – רק צריך למנף אותם.