את אייבי הכרנו כשהיה יחד עם עידו, הבן הצעיר שלנו, במכינת קול עמי - מכינה קדם צבאית שבה משתתפים ישראלים וחו"לניקים ציוניים, מרביתם מארה"ב. בסופי השבוע היה נהוג שהחניכים הישראלים מזמינים את האמריקאים להתארח, וכך הכרנו את אייבי. כשהסתיימה המכינה בקיץ 2019 רוב החניכים המשיכו לשירות צבאי, ובאחת השיחות המשפחתיות סביב שולחן השבת הבנו כי אייבי חזר לארץ אחרי ביקור קצר אצל ההורים בניו יורק וכי הוא מתגייס השבוע, לבד. החלטנו שאין מצב שאייבי יגיע לבדו ללשכת הגיוס.
ביום הגיוס הגענו בהרכב מלא לאתר גבעת התחמושת בירושלים, נפרדנו בחיבוקים ונשיקות מאייבי כמו כל אחת מהמשפחות שליוו את הבן המתגייס, ושאלנו אותו באותו מעמד אם הוא מסכים לקבל אותנו כמשפחה מאמצת. לשמחתנו, אייבי הסכים לאמץ אותנו, ואנחנו זכינו בבן נוסף.
כמתנדב חו"ל אייבי יכול היה לבחור בשירות מקוצר של 18 חודשים, אבל בחר לשרת כחייל קרבי בשריון שירות מלא של 28 חודשים. בתקופה הזו ראינו את אייבי גדל ומתפתח מנער לגבר, לומד עברית, רוכש חברים ומדבר על החברות האמיצה עם חברי הצוות, שרק מי ששירת שירות קרבי והיה חלק מצוות קרבי חווה אותה.
באותה התקופה שני הבנים שלנו שירתו בצבא והשבתות שלנו נעו סביב לוח היציאות של שלישיית הלוחמים, איזה אוכל הוא אוהב ואיך מפנקים אותו בסופ"ש. ליווינו אותו בטירונות, היינו בכל הטקסים ורצנו איתו את הק"מ האחרון במסע הכומתה יחד עם הוריו, שהגיעו מניו יורק והקפידו לתמוך וללוות אותו לאורך השירות הצבאי ולהגיע לכל טקס ואירוע צבאי משמעותי. נרקמה בינינו חברות אמיתית ואנחנו מרגישים שזכינו לא רק באייבי, אלא במשפחה שלמה.
הכותבת היא ראש מנהל הנפגעים בצה"ל לשעבר.