בימים של ספק הקמת ממשלה ספק שבירת כלים, כשרובנו עדיין מפחדים לריב עם אנשים ברחוב מסיבות ברורות, הופץ סרטון. לוחם גבעתי צעיר שבטח לא ראה את ההורים והחברים שלו יותר משבועיים, מאבטח אזור נפיץ ביהודה ושומרון כדי שאנחנו נוכל להתלבט מה נזמין בוולט ונתלונן על המחירים. בפעם המיליון בערך הוא נכנס לסיטואציה המעיקה הזאת, שכוללת מפגינים שמבקרים את ההתנהלות שלו, וממש לא משנה איפה הם על המפה הפוליטית כי זה קורה בשני צדי המתרס. ואז, לרוע מזלו ובדיוק ברגע שצולם, הוא אמר להם "בן גביר יעשה פה סדר".
הרמטכ"ל, שר והביטחון וכל מי שאמר שהפוליטיקה חייבת לצאת מחוץ לגבולות הגזרה של צה"ל לגמרי צודק. חייל לא צריך להתבטא באופן פוליטי, והצבא שלנו הוא הטוב ביותר בכל מקרה, אבל בעיקר כשהוא נשאר כמה שיותר נטרלי ומאוזן. מצד שני, האם מישהו מאיתנו עצר רגע לחשוב כמה פעמים ביום אותו חייל מוצא את עצמו נאבק רק על הזכות לשמור בגופו על המדינה? כמה מפריעים מימין, משמאל ומהאמצע פוקדים את המחסומים ומעוררים מהומה? כמה תיעודים של החיילים הללו עוברים בקבוצות וואטסאפ ומסיחים את דעתם, במקום, נניח, להשאיר אותם מרוכזים במשימה שלהם?
זה לא הנושא, אבל אם כבר נכנסנו אליו, אז יצא לי לשמוע השבוע כמה לוחמים לשעבר, שאמרו לי שהחוויות האלה נצרבו בהם. מפגינים שאומרים לחייל 'תתבייש לך', כשכל מה שהוא חלם עליו זה להשיג את הכומתה ולעשות את הוריו גאים למרות שהם לא ישנים בלילה מדאגה. למצוא ילד בגיל של אח שלו ממלמל סיסמאות נגדו בלי לדעת מה הוא אומר. אחרי כל זה צריך לנשוך שפתיים, לפעמים זה לא הולך, אבל גם על התחושה הזאת ראוי לדבר. ואגב, היא נשארת גם הרבה אחרי גזירת החוגר ורכישת כרטיס הטיסה לתאילנד.
ובאשר לפוליטיקה ולצבא שלנו. את שירותי הצבאי העברתי בגאווה עצומה בטייסת בחיל האוויר, טייסת שהיא עדיין חלק מכל אחד מנימי גופי שאני אפילו עדיין עושה בה מילואים מדי פעם. ממרום גילי אני זוכרת שלמרות שבמהלך השירות אתה כל כך עסוק ואין לך פנאי לעקוב אחרי המתרחש בממשלה, היא עדיין שם, מפעפעת ומורגשת עד לדרגת הטוראי.
הלוחמים, תומכי הלחימה והחיילים שבעורף לא פחות עסוקים ממני כחיילת דאז, אבל לא מן הנמנע שהם בקיאים בנבכי הבחירות כמעט כמוני. מערכת הבחירות הזו הצליחה לעשות משהו שלא קרה הרבה מאוד זמן; היא הציפה כל קרקע צחיחה, לטוב ולרע. דעות יש כמו מספר דו"חות החנייה שמחלקים בתל אביב, וזה המון, ועדיין – גם לובשי המדים גידלו אג'נדה משלהם, והיא משפיעה אם נרצה ובעיקר אם לא.
אולי זאת ההתחממות הביטחונית, אולי הבטחות הבחירות של בן גביר וגם של הרבה אחרים לגבי חופש הפעולה של הלוחמים בשטח, ויכול להיות שמדובר בדבר פעוט במירכאות כמו שכר החיילים, שגם נמצא תחת אחריותן של לא מעט פוזיציות פוליטיות. כוכבית: שמתי בצד את חוק הגיוס, שקשור יותר למערכת הצבאית מאשר לממשלה. אז כן, הפוליטיקה משפיעה על החיילים שלנו באלף ואחת דרכים, וההפריה הזאת היא הדדית. מה אומרים? נכון, אולי לא אומרים, אבל לחשוב מותר, ויותר מזה – קולות החיילים היו יכולים להוביל לתוצאות שונות לגמרי בבחירות אם היו שמים גם אותם במרכז, במקום לשכוח את הזהות הפוליטית שלהם מבעד למדי הזית. נכון גם לבז'.