כשבממשלה הנוכחית מכהנים 28 שרים, ובפריטטית שקדמה לה כיהנו 34, אף אחד כבר לא מתעכב יותר מדי על כך שבממשלה הנרקמת ככל הנראה יכהנו יותר מ־30. נראה שניפוח בלתי נחוץ הוא הנורמלי החדש, ושבין שמדובר בממשלה צרה, מאוחדת או רחבה, כבר אין אפילו ציפייה לשלטון תקין. מי זוכר מה זה בכלל?
אלה רוצים את כל הסמכויות על ההילולה במירון כדי ליישם את מסקנות ועדת החקירה שלהקמתה התנגדו? יאללה, קחו. אלה רוצים רוטציה במשרד האוצר, קרע ממשרד החינוך, ביס מכוחות מג״ב ונגיסה רעבתנית ממשרד הביטחון? קדימה, שלכם. בעיתונות אומנם נשמעת ביקורת, אבל אנחנו חיים בעידן שבו הביקורת נובחת והשיירה מתעלמת, מתוך הנחה שיש מספיק אנשי תקשורת שיצדדו באופן עיוור ויכשירו כל מעשה.
לכן גם כשאפשר לייצר ממשלה עם היררכיה הגיונית ויעילות שלטונית, היא בכל זאת נוצרת בצורה מעוותת. איך אפשר לעבוד כשהכל מפוזר, קרוע ומסורבל? הנחמה היחידה של מי שמתנגד לממשלה החדשה היא שעם כל כך הרבה שרים ובעלי תפקידים, יהיה המון בזבוז אנרגיה, והם לא יצליחו ליישם הרבה.
הביקורת המוצדקת על מערכת המשפט, ועל הפרקליטות בפרט, סוכלה בזמנו בשל הסירוב להקמת גוף מבקר חיצוני. אבל מה שאנו עדים לו בימים אלה הוא השתרשותה של צורת שלטון שהביקורת אינה רלוונטית עבורה. ברגע שיש מספיק מנדטים, לכאורה ניתן אור ירוק לבחישה ולעיוותים ככל העולה על הדעת. אלה שרוצים כל כך לתקן מגיעים לשלטון באנרגיה אדירה ומסרבים בעצמם לכל ביקורת באשר היא.
אחד הסממנים הקשים של ההתנהלות הזו הוא הספינים כדרך קבועה לתקשר עם הציבור. נתניהו, למשל, לא תקשר עם הציבור דרך העיתונות לפני הבחירות, אלא רק דרך מערך התקשורת שאוהד אותו. לכאורה זה מאוד נוח ואפילו חכם - כי עובדה שהוא נבחר. אבל הבחירה לתקשר רק עם קהל אוהד חוזרת כמו בומרנג מול הממשל האמריקאי, שפחות מתחבר להתלהמות על מערכת המשפט ולמינוי קיצונים למשרות בכירות.
כך שבעוד בצלאל סמוטריץ׳ מצהיר שיעמוד על ביטול סעיף הנכד בחוק השבות, נתניהו מדלג על העיתונות הישראלית, ומתראיין לעיתונות האמריקאית כדי לנסות למזער נזקים מול יהודי ארצות הברית. אפילו איילת שקד ניסתה להסביר את הטרללת בכינוס של קהילות יהודיות במונקו.
״דיי אר ג׳אסט טוקינג טו דייר בייס, איט איז ג׳אסט בלה בלה״, היא אמרה בידענות מול הקהל שחושש משינוי רדיקלי שתוביל הממשלה החדשה.
אבל אין באמת אפשרות להתנהל כך. קודם כל, משום שכדאי לזכור למזער נזקים גם מול מיליוני ישראלים שנחרדים מההצהרות האלו, וכבר מתכננים אינספור פעולות תגמול וחרמות. שנית, משום שהבלה בלה הזה שוטף את תודעתם של יותר מדי ישראלים כבר מספר שנים, ובסוף הופך לציפייה למעשים, ולא רק לדיבורים. ושלישית, משום שקצת מצחיק שבתוך כל הבלגן הזה, למישהו עוד נדמה שנקבל כאן יציבות.
יציבות לא מתמצה בהישרדות של ממשלה למשך ארבע שנים. כבר שכחנו, אבל כהונה של ארבע שנים אמורה להיות תוצאה בסיסית של בחירות. יציבות היא האפשרות ליישם תוכניות ארוכות טווח, וזה לא יקרה עם רוטציות, קריעת משרדים חשובים לגזרים, ומערך מנופח. יציבות מתקיימת כשממשיכים את מה שעשתה הממשלה הקודמת, ולא כשמבזבזים את כל האנרגיה בביטול פרוע של כל עשייתה.
יציבות נובעת ממערך שלטוני יעיל שיכול לתפקד, ומתקשורת מסודרת וכנה עם כל האזרחים, לא רק עם הבייס. קצת קשה לצפות שמחצית מהמדינה תזרום עם תוכניות קיצוניות, ופשוט תאפשר לשוליים לשלוט בה.