במאי 2000 נשא חסן נסראללה נאום שחצני בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון. הוא אמר שישראל אומנם חזקה צבאית, ויש לה מטוסים וטנקים, אבל היא חלשה מבפנים, אף יותר מקורי עכביש. 22 שנים לאחר אותו נאום, אנו רואים לנגד עינינו את חולשתנו הפנימית. האם נסראללה קרא אותנו נכונה כבר אז?
מצבנו הפנימי הוא לא טוב, בלשון המעטה. השסע והקוטביות מכתיבים לנו את החיים. איפה שנוגעים - כואב. האלימות היא מילולית ופיזית. נדמה שנחצו כל הקווים האדומים. אנשים מפוחדים. אלה שנפגעו מהאלימות מייעצים לכולנו: אל תתערבו, אל תעירו, תתרחקו. התרגום המעשי לכך הוא שהאנדרלמוסיה תמשיך. שופטינו, סמל הגאווה שלנו, מגלים רכרוכיות בפסקי דינם.
עננה כבדה מרחפת גם מעל צבאנו, שהוא עטרת ראשנו וגם הגנתנו. נבחרינו מתאפיינים בסגנון דיבור ירוד, ובדריסת מוסכמות ברגל גסה. האלימות במגזר הערבי רק מתגברת, ואילו אנו מדברים הרבה ועושים מעט.התקשורת מצדה אמורה להאיר לנו את הדרך, להיות המצפן האובייקטיבי שלנו ולהביא את האירועים לאשורם, אך היא נכשלת בכך. ועכשיו, לנוכח הממשלה החדשה, נראה שאנחנו צועדים בעיניים פקוחות אל תקופה שתהיה עוד יותר קשה לכולנו. במשך שנים רבות לימדו אותנו ששני בתי המקדש נחרבו בגין שנאת חינם. האמת היא שהם נחרבו בגלל הקיצונים שצמחו בקרבנו.
ראש ממשלתנו הבא מאמין שהוא ינווט, ישלוט בקיצונים ויוביל אותנו לחוף מבטחים. אשרי המאמין. הווקטורים המובילים את החיים שלנו חזקים יותר ממשאלת לבו. צריך צעד אמיץ, לא פופולרי ואפילו מקומם כדי לתקן את המצב. יש לדחות את משפטו של נתניהו עד שיסיים את תפקידו הפוליטי ויהפוך לאזרח מן השורה, ואז לחדש את משפטו. כך נימלט מכל התוכניות שמחנהו רוקם כדי לעזור לו במשפטו. הוא יתפנה לנהל ולייצב את המצב.
המחנה הממלכתי מצדו צריך להוכיח שהוא אכן ממלכתי ולשים בצד את האגו שלו. עליו להצטרף לממשלת נתניהו. להצטרף כדי להזיז את הקיצונים שבתוכנו. זה הזמן לתרגם את האמירות ש"ישראל מעל לכל" למעשים. אם נשנס מותניים, נחזיר את החוסן הלאומי שלנו ונראה לנסראללה ולעולם כולו שישראל היא לא קורי עכביש.