התקרית האחרונה בחברון, שלאחריה נשלח חייל גבעתי לשישה ימי מחבוש, מאירה בזרקור ענק את הבעייתיות של ניהול הסדר והביטחון האזרחי בשטחי יהודה ושומרון, אך גם ביישובים הערביים וביישובים המעורבים בישראל. הניהול הנוכחי בכולם הגיע לפשיטת רגל מבצעית ומוסרית – והוא מחייב שינוי דרמטי.
לגבי שטחי יהודה ושומרון, ישיבתנו בהם היא הכרח קיומי. היא מקפלת בתוכה ייעוד היסטורי וצורך אסטרטגי חיוני לביטחון הלאומי. אבל דווקא משום כך היא מחייבת אותנו – בוודאי אל מול חורשי רעתנו באזור ובעולם – להפגין תחכום ויצירתיות. דבר אחד ברור. המשך ניהול הביטחון האזרחי ביהודה ושומרון אינו יכול להיעשות עוד על ידי הצבא או המשטרה, שגם כך מתקוטטים ביניהם ומעבירים מיד ליד את תפוח האדמה הלוהט הזה.
ברקע הדברים יש לזכור את הפיחות שחל במעמדו, בסמכותו ובהשפעתו של צה"ל על החברה הישראלית. בשנות ה־50 וה־60 של המאה שעברה היה צה"ל סוכן מרכזי במימוש מדיניות כור ההיתוך הבן־גוריונית. הוא היה שותף לתפיסה שלפיה על המדינה לשלב את העולים, שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות שונות, לתרבות אחידה אחת וכך ליצור זהות ישראלית משותפת.
ואכן, צה"ל הצליח במידה מסוימת במשימה זו. כשהוא אמון על זהותו כ"צבא העם", מילא הצבא לא רק משימות צבאיות אלא גם תפקידים חברתיים ומשימות לאומיות חשובות בחיי המדינה. הוא חינך, סייע בקליטת עלייה, חיבר בין אוכלוסיות שונות וחיזק את האתוס הציוני המתגבש.
השירות בצה"ל, שהיה לא פעם נקודת חיבור ראשונה בין מתגייסים מכל שכבות החברה, יצר הוויה ותרבות שהיו מכנה משותף לחלקים רחבים בחברה הישראלית. השירות האוניברסלי השוויוני של כל צעיר או צעירה שהגיעו לגיל 18 הצליח במקום שבו נכשלו מערכות אחרות ביצירת תלכיד חברתי.
כל זה הסתיים בתחילת שנות ה־90, כשצה"ל החל לוותר על משימותיו האזרחיות והתמקד ביכולתו לנצח בשדה הקרב. כיום צה"ל לא רק שאיננו כור היתוך, אלא משקף בעוצמה יתרה את השסעים בחברה הישראלית, על תחלואיה וייסוריה.
צה"ל משקף, אך לא יודע להכיל. הוא נכשל בהכלת השונוּת החברתית, אינו יודע להתמודד עם מעורבות ההורים הגוברת ואינו מסוגל להתמודד עם הערכים הזהותיים הנבדלים שהחיילים הטריים מביאים מהבית. האווירה הציבורית רוויית המתחים בין הפלגים בחברה חושפת ובמידה רבה אף מעצימה את חוסר ההבנה הטרגי של הצבא כיצד יש לפעול בחברה רב־תרבותית הנעדרת מרכז כובד אחיד עם פערים אידיאולוגיים עמוקים.
הצבא, כך נראה, איננו מבין את האתגר, בין היתר משום שמפקדיו הבכירים עוד גדלו בתקופה שבה שלטה בכיפה תרבות כור ההיתוך. החברה הישראלית, מצדה, הופכת ביקורתית יותר ויותר כלפי הצבא, ובסבירות גבוהה ביקורת זו תימשך גם בעתיד.
סיטואציות בלתי אפשריות
בעיה אחרת, חמורה, היא הפוליטיזציה של הדרג הצבאי הבכיר. בארבעת העשורים האחרונים כמעט כל הרמטכ"לים בחרו בקריירה פוליטית עם סיום שירותם הצבאי. לא זה המקום לדיון במידת הצלחתם בזירה האזרחית, אבל אין ספק שכאשר רמטכ"ל מסמן לעצמו אופק פוליטי עתידי, הדבר כבר מקרין על שירותו הצבאי בהווה.
למעשה, הרמטכ"לים הם במידה רבה כבר אנשים פוליטיים על מדים. זהו מצב בעייתי ולא אתי, אבל חמור מכך – ככל שהמפקדים הבכירים כבר צבועים פוליטית, כך גובר הסיכוי לכשל תפקודי־מנהיגותי. בוודאי כאשר מתרחשת תקלה שיש לה גם סממנים פוליטיים. במקרים כאלה הרמטכ"לים בורחים מאחריות.
אין בדברים אלה כדי להצדיק אלימות של חיילי צה"ל כלפי אזרחים, או התבטאויות בעלות אופי פוליטי, והדברים צריכים להיחקר בצורה מקיפה. אך מכאן ועד כליאתם של חיילים הדרך ארוכה ומסוכנת.
חיילי צה"ל, שאינם אלא נערים בני 19־20, נשלחים בשם המדינה למלא משימות כבדות מאין כמותן בשטחי יהודה ושומרון. מתוקף כך הם נקלעים לא פעם לסיטואציות בלתי אפשריות, כאשר מצד אחד הם מאותגרים על ידי הפלסטינים במרחב צפוף ועוין, ומצד שני על ידי ארגוני שמאל רדיקליים.
ארגונים אלה, הזוכים למימון נדיב מצד "ארגוני זכויות אדם" וממשלות זרות, מטיחים בהם קללות, איומים וגידופים, תוך השפלתם והסרטת הסיטואציות והעלאתן לרשתות החברתיות. מטרתם היא ליצור ולבנות סיטואציות יזומות של התגרויות ופרובוקציות מתמשכות, שיובילו לתגובות. או אז הם לוכדים את התגובה האחת שחרגה, מבליטים ומעצימים אותה, כדי להבאיש את ריחה של ישראל ולהציגה ככובש תקיף ואכזר אל מול אוכלוסייה שלווה ושקטה.
אך הנערים שמתגייסים ומוצבים בחזית המאבק הקשה בשטחים אינם הבעיה, הם רק נקודת המפגש האחרונה. הבעיה היא בתפיסה, במבנה הארגוני ובהנהגה.
להרים את הכפפה
המענה לבעייתיות שקיימת כיום הוא הקמת כוח שיטור צבאי, ייעודי, הנהנה מסמכות, מתקציבים ומתורת לחימה משל עצמו. כוח זה אמור להיות היברידי: צבאי ומשטרתי. זהו הכוח השלישי, בנוסף לצבא ולמשטרה, הדרוש כיום לישראל.
הכוח צריך לגייס לשורותיו חיילים בעלי ותק וניסיון, שכבר עומדים בפני סיום שירותם או כאלה שהשתחררו לאחרונה, ולהציע להם חוזה לחמש שנים. הם יקבלו הכשרה מתאימה, לא רק מבצעית אלא גם משפטית ופסיכולוגית, כדי שיהיו בידיהם כלים להתמודד עם הסיטואציה המורכבת ביהודה ושומרון, ביישובים ערביים בישראל, וביישובים מעורבים לנוכח אירועי שומר החומות.
בין היתר יהיה עליהם לתרגל מצבים שונים, לשרטט תרחישים מגוונים ולספק להם מענה. ההכשרה, שתימשך לפחות חצי שנה, צריכה להיות ספציפית ולכלול סימולציות. הסימולציה כידוע מאפשרת להתנסות במצבים קונפליקטואליים מדמי מציאות כדי לקדם פתרונות בסביבה בטוחה באמצעות שחזור מצבי אמת ורכישת מיומנויות.
מעבר להתמודדות הארגונית, תידרש גם התמודדות משפטית לא פשוטה. העברת הטיפול בנושאים מסוימים לכוח שלישי של שיטור צבאי, משמעה שצה"ל לא יהיה אחראי עוד לאכיפת החוק בשטחים. הדבר אינו עולה בקנה אחד עם המסגרת המשפטית והדין החלים ביהודה ושומרון, שעל פיהם האחריות לשמירה על הסדר הציבורי מוטלת על המפקד הצבאי. לפיכך ייתכן שהקמת כוח שלישי תחייב שינויי חקיקה כדי לאפשר לצבא להטיל את האחריות לסדר האזרחי בשטחים על כוח חדש במעין מיקור חוץ.
כנראה שלא הצבא ולא המשטרה ירהיבו עוז לפנות לדרג המדיני ולומר: "עד כאן. איננו מסוגלים למלא את המשימה שהטלתם עלינו ויש לחשוב על פתרון אחר". בוודאי שהם אינם מסוגלים להציע פתרון אחר. גם משום שהם עסוקים באתגרים כבדים אחרים שמוטלים עליהם, וגם משום שמעצם טבעם הם ארגונים שמרניים שאינם מעודדים חשיבה יוצרת או חדשנות. לוואקום הזה יכולה להיכנס החברה האזרחית, שתבוא ותציע מודלים חדשים.
הרעיונות שהעליתי כאן הם ראשוניים וגולמיים ועוד זקוקים לפיתוח, אבל הם מצביעים על הכיוון הדרוש לישראל בעת הזאת. השאלה הגדולה היא אם הממשלה החדשה תוכל להרים את הכפפה.
הכותבת היא חברת מועצת עומר ויו"ר עמותת "ישראל למען הנגב"