הרייטינג הגבוה של משחקי המונדיאל, עם מאות מיליוני צופים בכל יום, הראה שוב שהמונדיאל אינו תחרות כדורגל ולהטוטי VAR בלבד, אלא מנוע צמיחה חזק של הזהויות הלאומיות כקונטרה לרעיון הגלובליזם הלאומי והתרבותי. בכל ערב בשבועות האחרונים שודרו כארבעה משחקים, והערוצים שידרו שוב ושוב את מפגני ההערצה של האוהדים לארצם ולמולדתם. אפילו שתיקה רועמת הפכה ביטוי לזיקה לאומית. למשל, שחקני נבחרת איראן שבחרו לא לשיר את ההמנון הלאומי האיראני בעת השמעתו כאות הזדהות עם המפגינים בארצם.
במונדיאל ישנם מנצחים ומפסידים, אבל ישנה תבוסה אחת שמצויה ברקע: תבוסה פוליטית־אידיאולוגית של הרומנטיקנים האידיאליסטים, חסידי הגישה הפוסט־לאומית, שמבקשים ליצור סדר עולמי חדש ונטול לאומים. יחד איתם הובסו החמוצים הגלובליים שרואים בהתעלות הלאומית כלי משחית ימני שמרן שיש לצאת נגדו למלחמת חורמה.
הטיעון המרכזי של הרומנטיקנים הוא כי העולם החדש צריך להיות עולם פוסט־לאומי, שבו אין זהות קולקטיבית שמייחדת לאומים, אלא יש "אזרחי עולם" שמתחברים זה לזה ברשתות חברתיות אוניברסליות ובכלכלה גלובלית. לחזונם, בעולם הפוסט־לאומי אין חשיבות לטריטוריות כמרכיב של זהות לאומית, ולכן אין מתחים בין עמים, שבטים וקהילות אתנו־תרבותיות על שטחים. בעולם כזה רומנטי אוטופי גם לא יהיו מלחמות, לא יהיה טרור, הכלכלה תפרח, החור באוזון ייסגר, ולכל פועל תהיה מכונית. בקיצור, עולם חדש מושלם ייוולד. אבל בא המונדיאל ומשבש להם את החיים, ובמקום גלובליזם אנו עדים לפטריוטיזם.
ביטוי מעניין להתחזקות הפטריוטיזם הלאומי נמצא באופן הסיקור התקשורתי של אירועי המונדיאל. מרתק לראות שדרים ופרשנים יוצאים מהכלים לא תחת כובע עיתונאי אובייקטיבי שאמור לתווך לצופה את המתרחש, אלא תחת הדגל, תרתי משמע, של האזרח הלאומי שבמקרה אוחז במיקרופון. לאלו נוספות בדרך כלל הממשלות הלאומיות שמאדירות את ההישג הספורטיבי כנרטיב לאומי.
המונדיאל מוכיח שהדרך לפוסט־לאומיות ארוכה למדי, אם בכלל יש לה סיכוי. הוא מאתגר את חסידי אוטופיית הפלורליזם, הרב־תרבותיות והעולם נטול הלאומיות, וזה רלוונטי למדי לאזורנו: יש הטוענים שדו־לאומיות אפשרית בשטחי ישראל אם רק יוותרו היהודים על לאומיותם כדי ליצור כאן מדינה אזרחית כחלק מתהליך פוסט־לאומי גלובלי. אם יש מי שעדיין חושב כך, מומלץ לו להעיף מבט בשידורי המונדיאל.