הבחירות האחרונות יצרו שבר ענק באחד המגזרים החשובים במדינה, שאנחנו נמנים עמו - הציבור הדתי־לאומי. השבר נוצר גם בשל הנטישה של נפתלי בנט, איילת שקד ושולי מועלם, וגם בשל חדירת האלמנטים הקיצוניים של איתמר בן גביר וחבריו. השבר פגע במרקם העדין שעליו צמחו רבבות אנשים מאמינים לאורך הדורות, מהרבנים מוהליבר, קלישר, קאפח, אלקלעי ובן ציון חי עוזיאל זצ”ל ועד ד”ר יוסף בורג, ד”ר זרח ורהפטיג, חיים משה שפירא, יצחק רפאל, מיכאל חזני, זבולון המר וד”ר יהודה בן מאיר.
את הגלריה המפוארת הזאת הנחתה תפיסה אחת: שומרים על התורה ודיניה, אבל בלי להתנתק מעולם המודרנה ואתגרי החברה, במיוחד הגיוס לצה”ל, כמו גם החיבור להתיישבות הכללית על כל גווניה ושימור הערכים של מדינה יהודית ודמוקרטית. והנה נשמעות עכשיו זמירות חדשות, המדברות על מרי אזרחי מחוגים מסוימים. ישיבות שהתגאו בהשתייכות אידיאולוגית לציבור הכללי, עתה מפנות עורף לממלכתיות. מבחינתן, יש להפנות עורף לאנשים שהולכים נגד הקריטריון האמוני של התורה.
אלא שיש לפעול להפך, על פי התפיסה של “דרכיה דרכי נועם” בכל מצב ובכל מקרה, כפי שנקטה היהדות הדתית־לאומית. ההליכה המתריסה כנגד בית המשפט העליון שאנחנו רואים היום מעולם לא הייתה ממאפייניה של הציונות הדתית. המערכת הזאת היא ערך עליון גם עבור הציבור היהודי הדתי־לאומי, שתמך, למשל, בפסיקה נגד הפטור הגורף שניתן לגורמים מסוימים מהגיוס לצה”ל.
אנחנו מתגעגעים לציונות הדתית שבה קביעת צביון לא בוצעה על ידי חוקים אלא באמצעות הסברה ודוגמה אישית ואימוץ עקרונות של הומניזם. הציונות הדתית מאמינה כי הסטטוס קוו הוא הערובה לשילוב בין דת ומדינה, ותומכת בהליכה משותפת עם הציבור החילוני. הציפייה עכשיו מקברניטי הבית היהודי היא לחזור למפד”ל הקלאסית, ההיסטורית. פעם אמרו על המפד”ל בלגלוג שנציגיה הם משגיחי הכשרות ברכבת של מפא”י. הם מזמן כבר יושבים בקטר, מסיטים את הרכבת למסילה הלא נכונה. צריך לחזור אל תחנת המוצא.
אפרים היה יועצם הקרוב של מנהיגי המפד"ל זבולון המר ז"ל ויצחק רפאל; מייזליש הוא עיתונאי וסופר, שהיה יועצו של ד"ר יוסף בורג ז"ל; שומר הוא לשעבר מנכ"ל בית הנשיא