אנו עוסקים בימים אלו בסיפורי ספר בראשית. אחיו של יוסף משליכים אותו לבור: "ויִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ, הַבֹּרָה; וְהַבּוֹר רֵיק, אֵין בּוֹ מָיִם". במפגשו עם הבור הריק החשוך, יוסף מתחיל את מסע ההכנה של משפחת יעקב לגלות מצרים, שתוביל מאוחר יותר לתקופת הגאולה והיציאה ממצרים של עם ישראל. הבור שאותו חווה יוסף, מסמל את חשיכת הגלות שיש בה שעבוד גופני, רוחני ונפשי, כמו בגלות מצרים הצפויה.

הגלות היא גם מקור של כוח שיש בו חוסן אמוני ונפשי: לא לאבד את זהותך היהודית, גם בגלות של הבור הריק והחשוך, ולהיות שותף פעיל בתהליך של גאולה גם בתוך חשיכת הגלות. הבור מעצב את אישיותו של יוסף ואת דרכו. יוסף נבנה דווקא מהריק ומהאין שבבור.

תשתית הזהות היהודית של יוסף מסייעת לו להפגין חוסן מוסרי, נפשי ואמוני בנתיב גלותו במצרים, למשל בסיטואציית הקונפליקט עם אשת פוטיפר המצרית: "וַיְהִי יוֹסֵף, יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ, אֶל יוֹסֵף; וַתֹּאמֶר, שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן... וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר, שִׁכְבָה עִמִּי; וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ, וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה". האם ייפול יוסף במלכודת הפיתוי וייענה לאשת פוטיפר או יסרב לה?

יוסף כלוא בתוך בּוֹר הפיתוי והוא מנהל את מלחמתו הפנימית. הוא מצליח לבסוף לא למעוד בפיתוי של אשת פוטיפר ומקבל סיוע חיצוני מאביו יעקב. מפרש רש"י: "שנראית לו דמות דיוקנו של אביו". בסיטואציית הפיתוי, מתחולל מאבק פרוידיאני אצל יוסף בין האיד - היצר והתאווה, בין האגו – הפרגמטיות והכדאיות שיסייעו ליוסף להסתדר במצרים, ובין הסופר אגו - המצפון והמוסר של הזהות היהודית, בדמות דיוקנו של אביו יעקב. יוסף מלמדנו פרק בשליטה עצמית מול פיתויי החיים, המנסים להסיט אותנו לשוליים. בבחינת: "מעשה אבות סימן לבנים".

סיפורו של יוסף מחבר אותנו לחג החנוכה שגם בו מתחולל מאבק קיומי - גופני ורוחני - בין כוחות האור לבין כוחות החושך. יוסף וממשיכי דרכו – החשמונאים - מלמדים שבקונפליקט הזהויות, הרי את החשיכה שמשתררת יש לגרש לא במקלות, אלא רק באור. באמונה ובציפייה לישועה אלוקית, אך גם באחריות אישית ובפעולות פרואקטיביות. עלינו לגרש את החושך מקרבנו.

חשיבותה של הזהות היהודית מתכתבת עם דברי הנביא זכריה בהפטרה שאותה אנו קוראים בשבת חנוכה: "זֶ֚ה דְּבַר־ד' אֶל זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֨יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר ד' צְבָאֽוֹת". גם המלך זרובבל, העוסק במשילות ובהנהגת העם, מבין שמקור החוסן הגשמי והקיומי מעוגן בחוסן הרוחני, בתודעה ובזהות היהודית.

דוד בן־גוריון, שהיה ראש ממשלת ישראל, כתב במכתבו אל שר החינוך והתרבות ב־1955: "הנני מעיר תשומת לבך לסעיף 43 בקווי היסוד. במידה שאני מכיר את הנוער (והמדובר על הנוער הטוב!) הוא לקוי מאוד מאוד בתודעה יהודית, בהכרת מורשתנו ההיסטורית ובזיקה מוסרית ליהדות העולמית, ויש לדאוג לתוכנית לימודים שתתקן ליקוי זה מבלי לפגוע בענפי לימוד חיוניים אחרים".

החיבור לתנ"ך ולארון הספרים היהודי והטמעתם בקרב הנוער - יבצרו את דמותה המוסרית והערכית של מדינתנו האהובה. שנהיה אור לגויים, אך גם אור לעצמנו. 

הכותב הוא חבר הנהלת החברה לחקר המקרא מיסודו של דוד בן־גוריון