הריבוי הטבעי בישראל הוא הגבוה בעולם המערבי. אומנם ילדים זה ברכה, אבל כדי להבטיח את עתידם, ואת עתידה של מדינת ישראל, עלינו להכשיר בכל שנה כ־11 אלף מורות ומורים איכותיים וחדורי מוטיבציה. כל מי שמכיר את מערכת החינוך, מבחוץ ומבפנים, מבין מיד שזה אינו המצב. למעשה, אנו מצויים כיום בעיצומו של המשבר החמור ביותר במערכת החינוך מאז קום המדינה.
המשבר לא נולד אתמול והוא אינו תוצאה של מחדל של שר מסוים. הוא תוצאה של הזנחה מתמשכת, רשלנית ומכעיסה של המערכת האזרחית החשובה והגדולה ביותר. המשבר מתבטא, בין היתר, במחסור אקוטי במורים בכל הארץ, בכל מקצועות הלימוד ובכל דרגות הכיתה; בנטישה של גננות, לפעמים אפילו באמצע שנת לימודים; ובירידה תלולה ומדאיגה בהרשמה ללימודי הוראה. אנחנו עדים לתופעות האלו גם בקרב מי שנחשבים לעמודי התווך של מערכת החינוך, המנהלות והמנהלים.
הממשלות השונות נוטות לטפל בבעיות השורש בחינוך בשיטת טלאי על טלאי. שרי חינוך מתחלפים חדשות לבקרים, ונדמה כי הם מעוניינים יותר להותיר חותם מאשר לרפא את החוליים. וכך הם ממירים רפורמה קצרת טווח אחת באחרת, מקצים משאבים למקומות הלא נכונים, מתמקדים בקל ולא בחשוב. אחד הגורמים למשבר הוא מחסור במשאבים, אך לא מספיק להצהיר שאין תקציב. ברור ששכר עובדי ההוראה אינו מכבד את מעמדם ואת חשיבות שליחותם. אולם ישנן סוגיות נוספות ורבות, למשל, הגברת האמון בעובדי ההוראה, מתן אוטונומיה למורים ולבתי הספר, קידום מקצועי של עובדי ההוראה, מניעת אלימות בכיתה, שיפור היחסים עם ההורים, קידום מעמד המורה, הקטנת הכיתה, צמצום פערים ועידוד מצוינות.
הקורונה השפיעה לטובה על עמדת הציבור כלפי מקצועיות המורים והמסירות שלהם לעבודה. לפי המחקר שערכנו במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט בסימן השפעת משבר הקורונה, באפריל 2022, מצאנו כי התרומה של מורים לחברה נתפסת כגבוהה מאוד (5.26 מתוך 6) והמקצוענות הדרושה להוראה נתפסת כגבוהה (4.88 מתוך 6). לעומת זאת, היוקרה בעיני החברה היא נמוכה (3.07) והאטרקטיביות של המקצוע היא פחות מבינונית (3.05). מעמד מקצוע המורה ממוקם אחרי רופא (5.16), איש הייטק (5.05), עורך דין (4.35) ואיש צבא קבע (3.95) ולפני עובד סוציאלי (3.60).
מכאן אנו מבינים שהמשבר בחינוך לא ייפתר בן לילה, אך אפשר לנקוט צעדים מיידיים כדי לשפר את המצב באופן משמעותי: צריך לקדם את המעמד החברתי של המורה, מה שיוביל גם להגברת האמון בעובדי ההוראה ובמנהלים. משרד החינוך לא צריך להיות מעורב ישירות בכל דבר ותפקידו אמור להיות רגולטורי. במקומו, יש להקים רשות חינוך לאומית, עם סמכויות אופרטיביות, שתפעל מתוך שיקולים מקצועיים בלבד עם חזון עקבי וארוך טווח.
גם כל נושא ההתנהלות עם ההורים חייב לעבור מהפכה. יש לחזור לדיוני ועדת דברת, שהייתה הניסיון הרציני האחרון לפתור בעיות עומק במערכת, ולדבר גם על הסוגיה של התאמת החופשות של הילדים וההורים. בניגוד למגמה במגזר היהודי, בחברה הערבית קיים עודף של מסיימי הכשרה להוראה. חשוב לשבור את המחיצות ולהכשיר אותם לעבודה בבתי ספר דוברי עברית. יש עוד עשרות צעדים שניתן לקדם נוסף לסוגיית השכר. אני מקווה שביום המורה שחל היום לא נתרפק רק על זיכרונות העבר של מורים משמעותיים מחיינו, אלא נדע להביט נכוחה על האתגרים הכבירים שאנו מתמודדים איתם.
הכותבת היא נשיאת המרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט