1. הניסיון להגדיר את שינויי החוקים שהקואליציה החדשה מבקשת להעביר, טרם הצגת הממשלה, כקרב על הדמוקרטיה הוא "ניוספיק" נוסח "1984" של ג'ורג' אורוול, ההופך שקר לאמת. ולכן, המאבק להעברתם של החוקים הוא ההופך לקרב על הדמוקרטיה - אם כי לגופם של החוקים: אחד מהם מיותר ואחר לא רצוי, אבל ארבעתם לגיטימיים. אתחיל מהקל אל הכבד.
חוק דרעי: מותר למחוקק ליצור אחידות בין חוק יסוד "הכנסת" לחוק יסוד "הממשלה" כדי להבהיר שלעניין כהונה בממשלה, בדומה לכהונה בכנסת, מאסר על תנאי אינו נחשב לריצוי מאסר ואינו מחייב את אישור יו"ר ועדת הבחירות בדבר היעדר קלון כתנאי לכהונה.
בכל מקרה, החלטת היו"ר מוגבלת לעניין ההרשעה שבגינה המאסר. זוהי הבחנה חשובה שהפרשנים מחמיצים. הם מבלבלים בין קביעה נקודתית לעניין הקלון הנובע מהעונש שנגזר, שספק אם עומד על הפרק בהקשר להרשעה האחרונה של אריה דרעי, לבין פנייה אפשרית לבג"ץ לפסול את כהונתו בגין אי־סבירות בגין מכלול הרשעותיו. החקיקה המוצעת השבוע אינה מונעת פנייה שכזו. לכן, מבחינת דרעי התיקון לא רלוונטי ומיותר.
בהרשעתו בענייני מס קבע בית המשפט, כעובדה, שעבירת הדיווח השגוי שבה הורשע נעשתה בשגגה ללא ידיעתו ולא נגרם כל נזק לקופת המדינה (למעשה, המדינה אפילו יצאה נשכרת מהטעות). החוק המיותר שמציעים סוגר את האופציה לפנות לשופט עמית, אשר יקבל את ההחלטה היחידה שתיאור העבירה כפי שקבע המחוזי מאפשר, החלטה שציבורית־תדמיתית תשרת את דרעי לקראת הבג"ץ הצפוי של התנועה לאיכות השלטון בדבר הסבירות.
למען הזהירות צריך להוסיף שבמקרה התיאורטי שבו יתברר שמאחורי החזות הנורמטיבית של יצחק עמית מסתתרת אישה בשחור לטנטית, דוגמת היועץ המשפטי לשעבר מיכאל בן יאיר, הדבקת קלון מצדו לעבירה שהושוותה בהרשעה לעבירת כופר, רק תאפשר לדרעי להציף לתודעת הציבור את קלות העבירה וליצור בסיס תמיכה ציבורית בתיקון החוק, שבמצב כזה אכן יתבקש.
חוק סמוטריץ': מתייחס להקניית סמכויות לשני שרים במשרד אחד. זהו חוק רע, המהווה תקדים מסוכן. יכולה להיות לי ביקורת על בצלאל סמוטריץ', אבל אני מאוד רוצה לראות אותו ממונה בלעדית על הבנייה ועוד יותר מזה - על ההריסה בשטחי C. עם זאת, צריך למצוא דרך לעשות זאת בלי חקיקה שתהא בכייה לדורות.
חוק בן גביר: מעניק סמכויות לשר לביטחון לאומי הנוגע למערכות שעליהן הוא אחראי. החקיקה הראויה והרצויה הזו באה לתקן פגם אנטי־דמוקרטי חמור. מציאות שבה שר המשטרה ממנה מפכ"ל ואחר כך הופך לעציץ הנושא באחריות ללא סמכות, זועקת לתיקון.
חוק ההתפלגות: מתקן זיהום חקיקתי, מעודד כלנתריזם מהכנסת הקודמת בעניין מספר הח"כים הנדרש להתפלגות מסיעה, שחוקקה ממשלת השינוי הנאורה והחרדה לשלטון החוק. ארבעת התיקונים הללו הם העומדים מאחורי בשורת קץ הדמוקרטיה. אפשר להרגיע.
2. ב־2 בנובמבר לפני 105 שנים ניתנה הצהרת בלפור. באותו תאריך השנה, בתום ספירת קולות האמת בקלפיות המדגמים, התברר ניצחון הליכוד במערכת חמשת הסבבים. באותו יום, הסיכוי שבכ"ט בנובמבר, יום השנה להחלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, עדיין תכהן בישראל ממשלה בראשות יאיר לפיד נראה דומה לסיכוי שסעודיה תנצח בפתיחת המונדיאל את ארגנטינה. לגודל ההפתעה, שני הדברים קרו. אלא שארגנטינה התאוששה והגיעה לגמר, וישראל עדיין מנוהלת על ידי ממשלת המעבר של יאיר לפיד.
יריביו של יריב לוין מהליכוד, ראש צוות המו"מ, מפנים אצבע מאשימה כלפיו. שהרי קואליציה עדיין לא קמה, חרף נתוני הפתיחה הנוחים. לכאורה, היו אלה שאננות ונוקשות שדרדרו טיול קצר ונעים לטיפוס על הר שלא נגמר. אלא שניתוח מעמיק יותר מגלה תמונה פחות חד־ממדית.
אומנם היא לא מעמידה את מנהלי המו"מ בתור לקבלת מדליה, אבל ניתן ללמוד ממנה שלפעמים הדרך שנראית קצרה היא ממש לא כל כך קצרה, ומשימה שנראית קלה היא רק טעות אופטית. אבל עדיין, אין הסבר לציבור שנהר במסירות לקלפיות כדי להעביר ממשלת זדון מן הארץ, מדוע הוא נאלץ להמשיך לסבול אותה, בגלל מה שנראה לו מאבק על כיסאות, בין מפלגות שבשיטה דו־מפלגתית היו מוצאות את עצמן כאגפים במפלגה פוליטית אחת.
בעיני הציבור, אירוע שאמור היה להסתיים ביומיים־שלושה של צ'פחות וחיוכים, הפך לסאגה שהסתבכה לפלונטר בואך קשר גורדי: אירוע מתסכל, שמעלה באוב את התחושה בעת המבצע מול הג'יהאד בעזה, של צבא חזק המתבוסס בקרב שקול נגד ארגון טרור מהשורה השנייה. מסתבר שבכל הנוגע להרכבת ממשלה, דווקא קואליציה הומוגנית עם שוליים רחבים יחסית יוצרת קושי. משהו כמו גיוס מניין לתפילה שקשה יותר בקרב 15 אנשים מאשר ב־11.
קואליציות סטנדרטיות מורכבות בדרך כלל במו"מ המשלב תן וקח פוליטי, אידיאולוגי ופרסונלי, כדוגמת הממשלה הנוכחית, שהרכבתה הצריכה וירטואוזיות ניסוחית, ובעיקר ויתורים כואבים מצד כל הצדדים על מרבית תאוותם הפוליטית־אידיאלוגית. הרכבת הממשלה החדשה שונה לחלוטין: כדי ליצור מראית עין של מו"מ על המהות צריך מיקרוסקופ חזק. חילוקי הדעות הם כמעט תמיד על כמה, באיזו מהירות ומתי. אין חילוקי דעות על ה"אם" ועל ה"למה".
הברית הלאומית־דתית היא ברית אמת בין ציבורים. מבחינת הציבור הלאומי, שמירת הצביון היהודי של מדינת ישראל היא לא ויתור לדתיים כפי שהיה בברית ההיסטורית של הציונות הדתית עם השמאל, אלא ערך משותף מכוח השקפת עולמו הלאומית. מרבית בוחרי הליכוד החילוניים והמסורתיים תומכים בחקיקה הדתית מתוך הכרה ולא בשל תן וקח. כח"כ תמכתי בשעתו בחוק שמנע טיסות אל־על בשבת, לא בגלל הסכם קואליציוני, אלא בגלל עמדתי שחברת התעופה הלאומית מן הראוי שלא תטוס בשבת.
גישת הציבור הליכודי לערכי המסורת היהודית הייתה הסיבה שהרב שך, שהיה בעל השקפות מדיניות יוניות, סיכל את התרגיל המסריח שרקם שמעון פרס נגד יצחק שמיר: כדי לא לאכזב את הציבור בעל הגישה החיובית לדת. הייתה זו ההומוגניות של הגוש שהתחייב לבוחרים על תמיכה בנתניהו. זו יצרה ציפייה בקרב הבוחרים שחברי הכנסת שבהם בחרו יקלו עליו ולא יערימו מכשולים בדרכו.
אלא שמסתבר כי היעדר מחלוקות אידיאולוגיות ומכשול של ממש יוצר תחושת שאננות. הביטחון כי בסופו של דבר תורכב ממשלה היה פתח לפריקת עול הנורמטיביות בגישה למו"מ הקואליציוני. הסתבר שלפעמים משא ומתן תוך־גושי קשה יותר ממו"מ בין־גושי, בייחוד לאחר בחירות שבהן עיקר התחרות היה בתוך הגושים.
אבל זה לא רק זה. משא ומתן הוא אומנות, אבל כמו בכל אומנות, נדרשים כלים שבהיעדרם קשה מאוד לבצע את המלאכה. מו"מ הוא אומנות של כיפוף ידיים. הכלי הבדוק והיעיל כדי לגרום לצד השני לוותר על מקצת מ"דרישותיו הצודקות", הוא הנפנוף באופציות אחרות.
ואכן, בדרך כלל למפלגה המרכזית שעל מנהיגה הוטלה הרכבת הממשלה יש אפשרות תמרון ובחירה בין הליכה לאמצע או לקצוות המחנה שלה. בכנסת ה־25 לליכוד, ככל הנראה, אין אלטרנטיבה, ומולו עומד סמוטריץ', שכוחו במו"מ רב, ומעצוריו מועטים, בייחוד בכל הנוגע לניצול מצבים שבהם לצד השני אין אלטרנטיבה. הגיע הזמן לכנס את השותפים ולהזכיר להם שלכולם אין אלטרנטיבה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]