לאורך כל ההיסטוריה היה האזור שנקרא היום המזרח התיכון חמדת מדינות אחרות — בבל, מצרים, פרס, יוון, רומא, האימפריה העותמאנית, וזאת בעיקר בגלל היותו גשר יבשתי בין שלוש יבשות ובין שני ימים. בתקופה החדשה, ובפרט אחרי תגליות הנפט, הוא נחשק על ידי מדינות כמו בריטניה, צרפת ואמריקה — זו האחרונה אומנם לא ככובשת, אלא כבעלת נוכחות דומיננטית מאחורי הקלעים ולפעמים גם לפניהם.
ועכשיו הגיע תורה של סין. במלחמה הקרה, המזרח התיכון היה זירת ההתגוששות העיקרית, אחרי גרמניה, בין אמריקה לברית המועצות, והסכסוך הערבי־ישראלי מילא בה תפקיד מרכזי, לפעמים כמתניע ומאיץ ולפעמים כקולט ברקים. בתקופה שלאחר המלחמה הקרה ארצות הברית הייתה גורם כמעט כל יכול באזור מבחינה צבאית, מדינית וכלכלית, וללא מתחרים של ממש, עד שהנשיא אובמה הכריז על העברת הציר האסטרטגי של אמריקה מהמזרח התיכון למזרח הרחוק; שינוי שגם הנשיאים טראמפ וביידן חברו אליו מפני שסברו, כפי שמסתבר בטעות, שחשיבות הנפט והגז ירדה.
בעקבות ההוצאה ההדרגתית של הכוחות האמריקאיים מהאזור, נוצר חלל ריק גיאופוליטי שרוסיה של פוטין ניסתה למלאו, אך עכשיו סין הופכת במהירות לשחקן הראשי ותופסת את מקומה גם של רוסיה, שבגלל הסתבכותה באוקראינה נאלצת להגביל את מעורבותה במקומות אחרים. כפועל יוצא, ואף שמוקדם עדיין לדבר על מלחמה קרה חדשה, באופן אירוני אמריקה של ביידן מוצאת את עצמה בזירת עימות עם סין לא רק במזרח הרחוק, כפי שאובמה ויורשיו כיוונו, אלא גם במזרח התיכון.
סין שואפת לשנות את הסדר העולמי כדי להבטיח את ניצחון האידיאולוגיה והמטרות הגיאופוליטיות שלה על המערב שבראשות ארצות הברית, והמזרח התיכון, ואזור המפרץ הפרסי בפרט, נראים לבייג'ינג מתאימים במיוחד למינוף מעמדה הבינלאומי. זאת, בין היתר, מפני שבמדינות האזור המדוברות עצמן רווחת התחושה שאמריקה פחות מעוניינת בהן. ביקורו של נשיא סין שי ג'ינפינג לאחרונה בערב הסעודית, וקבלת הפנים המפוארת שנערכה לו שם - בניגוד לאירוע הצנוע עם הנשיא ביידן לפני כן – היו ביטוי קונקרטי לכך.
בנוסף לאינטרס המובהק להבטיח אספקת נפט סדירה מהמזרח התיכון, סין חותרת להחלשת מעמדה הכללי של ארצות הברית באזור, כוונה שממילא נשענת על המגמות של ארצות הברית עצמה לצמצם את נוכחותה. יחסי ארצות הברית עם ערב הסעודית ושליטה בפועל יורש העצר מוחמד בן סלמאן הפכו עכורים בעקבות פרשת חאשוקג'י והעלאת מחירי הנפט הגולמי בניגוד לדרישות וושינגטון.
סעודיה אומנם לא ממש תרחיק לכת עד כדי הריסת קשריה המסורתיים, כולל הצבאיים, עם אמריקה, אך כפי שנאמר במימרה הצרפתית: הכל בפרופורציה המתאימה. ומאידך, ואף שאמריקה נרדמה על משמרתה, ובוודאי לא הקדישה למגמות הסיניות את תשומת הלב הדרושה, היא נערכת עכשיו ביתר שאת להתמודדות עמה. ממשל ביידן הזהיר לאחרונה את מדינות האזור, שלסין מגמות שאינן משרתות את האינטרסים האמיתיים שלהן. ברם, ספק אם אזהרות אלה ישיגו את מטרתן במלואה, גם בגלל שגיאות העבר וגם לנוכח השאלות שמתעוררות לגבי יציבות מדיניותה של ארצות הברית בעידן של ערעור מוסכמות במערכות הפוליטיות והחברתיות שלה.
לסין היו קשרים, בעיקר כלכליים ולעתים גם תרבותיים, עם האזור כבר לפני אלפי שנים, אך עד לאחרונה לא מעצבים במיוחד, לא מצדה ולא מצד עמי האזור. אך יוזמותיה הנוכחיות בהחלט מהוות פרק אקטיבי חדש בגישת סין, והיא פועלת להגביר את השפעתה גם בדרכים אחרות, לרבות פרישת רשתות תחבורה, הקמת אוניברסיטאות כמו זו בישראל וניסיונות לרכוש נמלים במסגרת פרויקט "החגורה והדרך" שלה.
לדידי ישראל, הקשרים עם סין מעוררים בעיות מסוימות בגלל הקשר שלנו עם אמריקה שאיננה רואה אותם בעין יפה. "נביא" הקשרים עם סין הקומוניסטית היה בזמנו דוד בן־גוריון, אך בשל עמדתה השלילית של וושינגטון, יחסים דיפלומטיים עמה נדחו.
אך מאז התפתחו הקשרים במהרה ובכיוונים שונים והפכו לגורם לא שולי מבחינת שתי המדינות — לגבי ישראל במובן הכלכלי עד כדי הפיכתה של סין לאחת משותפותיה המסחריות הראשיות, ומבחינת סין, בנוסף להיבטים המסחריים, גם בנושאי טכנולוגיה, ביו־חקלאות וכו'. בעבר התקיים שיתוף פעולה מסוים גם בנושאים ביטחוניים, ואולם בעקבות התערבות אמריקאית נמרצת, קשרים אלה הופסקו. גם עכשיו אנחנו עדים לאזהרות חוזרות ונשנות מכיוון ארצות הברית לגבי פעולות משותפות או השקעות מסין — אזהרות שירושלים לא תוכל להתעלם מהן.