"הסכמי אברהם" הוא צמד מילים שטומן בחובו קסם נסתר בעבור מרביתנו שחיים כאן בארץ. אותה תיבה אסורה לכאורה שנפתחה לפני כשנתיים באופן המאפשר לשוב ולטעום את ה"רחוב" המרוקאי ולגלות מחדש את נפלאות המפרץ, מגלמת בתוכה בעת ובעונה אחת את אגדת אלאדין וסיפורי אלף לילה ולילה, ומהווה שער אל השווקים הרבים בעולם הערבי והמוסלמי שדרכינו אליהם עד כה היו חסומות.
הקסם טמון גם בכך שהצוהר נפתח לא רק אל מרוקו ואל אותן מדינות מפרץ עצמן, אלא שבאמצעותן יכולים אנשינו לסחור גם עם אנשי עסקים במדינות רבות נוספות, שעמן היחסים סמויים מהעין או לא קיימים כלל. בעת שמתקיימת בשגרירות ישראל באבו דאבי הדלקת נרות חנוכה שנייה במספר, מלווה בשירה לא מתנצלת של "מעוז צור" ושירי ניצחון נוספים המזכירים את ניצחון היהודים על אויבינו ההיסטוריים, יכולים אנשי עסקים ישראלים להצהיר על ישראליותם באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו, באופן גלוי וללא חשש. בכך, למעשה, שודרגנו ממעמד המאהבת לעמדת הרעיה הרשמית.
אלא שגם את הרעיה הרשמית, זו שמהווה עוגן בעבור המשפחה, יש לטפח ולהיזהר שלא להתייחס אליה כאל דבר מובן מאליו. אולמות מלון הילטון תל אביב, שהתמלאו בשבועות האחרונים עד אפס מקום באורחים ישראלים רמים, לרגל חגיגות הימים הלאומיים של איחוד האמירויות ובחריין, אינם מספיקים כדי להניח את דעתו של "הרחוב" הבחרייני והאמירותי בדבר הצורך בחימום היחסים בין העמים.
האומץ והחלוציות שמפגינות ההנהגות במפרץ ובמרוקו ראויים לכל ציון, אולם ללא שנשקיע בתחומים נוספים מלבד הכלכלי והעסקי וללא שנעסוק בקידום אסטרטגי ושיטתי של הקשר בין העמים, נקשה על אותה תיבה קסומה להיפתח בפנינו במלוא עוצמתה. דוגמה נפלאה לכך היא הפילהרמונית, שניגנה זה עתה באבו דאבי והרטיטה את לבם של המאזינים. צלילי המוזיקה היוו, כהרגלם, גשר בין־תרבותי אדיר, ששב והמחיש כמה חשוב ליצור זיקה רגשית, תרבותית בין אנשים.
החשש לכאורה מהתקררות ביחסים במישור המדיני־ביטחוני בשל השינויים המשמעותיים שעומדים לחול בממשלת ישראל מוגזמים בראייתי ככל שהדבר נוגע בשלום בין הממשלות. אזכיר שהסכמי אברהם נרקמו ויצאו לעולם עת כיהנה בישראל ממשלת ימין, אומנם לא "על מלא", כפי שנהוג לכנות את הממשלה הנכנסת, אך עדיין ימנית לכל הדעות.
יש לזכור גם כי ההנהגות במדינות המפרץ ובמרוקו, אוטוקרטיות באופיין, נמנעות מלצקצק בלשונן על הפרות של זכויות אדם או היעדר מדיניות חברתית הולמת כשזה נוגע במדינות נוספות, גם אם מדובר בישראל. המורכבות, כאמור, היא בחלחול ההסכם לשורות העם, או נכון יותר – לרגשי ולנימי נפש העם.
הרגש הוא המאפיין שיכריע אם נצליח לעגן את ההסכמים משַני כללי המשחק הללו לאורך זמן וחרף הטלטלות השונות המאפיינות תדירות את אזורנו. בולטת במיוחד חשדנותן של ההנהגות האזוריות לממשל האמריקאי הדמוקרטי, שהפגין היעדר לויאליות לידידותיו באזור, כפי שהן רואות ומבינות את הפקרת הכורדים בסוריה, את היציאה החפוזה מאפגניסטן, את היעדר נקיטתם של צעדים צבאיים חרף השימוש בנשק כימי על ידי המשטר הסורי נגד אזרחיו, ועוד.
כל זאת, בזמן שהממשל בארה"ב ריקד סביב איראן בשיחות ובמשאים ומתנים על נושא הגרעין. מכאן ברורה עוד יותר נטייתן לאתר שותפות פוטנציאליות חזקות בסביבה, שתשמשנה כמגן בעת צרה נוכח תאוותה של טהרן להתעצם. כל המרכיבים שהובילו להתקרבות מדינות הסכמי אברהם לישראל קיימים ושרירים גם כיום, קצת יותר משנתיים לאחר החתימה. האתגרים נותרו אותם אתגרים ורק התעצמו על ציר הזמן.
תכנון ארוך טווח
אך מה יעלה בגורל הנישואים הטריים אם וכאשר תסולק האויבת המשותפת? האם ברית הנישואים לא תתערער בהיעדר עוגנים רגשיים חזקים שיהוו את הדבק הנדרש בכל מערכת יחסים? האם שיתוף הפעולה הכלכלי יספק את הסחורה, או שמא עלינו לדאוג ליצור תחומי עניין נוספים שישמרו את האחווה גם ברגעי משבר. אינטרסים כלכליים מומשו, כזכור, גם לפני החתימה על הסכמי אברהם.
ישראל איננה מצטיינת בתכנון אסטרטגי־מדיני, אך חשיבותו בהקשר הזה קריטי. על ממשלת ישראל למנות גורם בכיר או אף להגדיל ולהקים משרד שייעודו שימור וטיפוח הסכמי אברהם. עלינו לרתום לשם כך את האירופים, שגוררים את רגליהם בהקשר של ההסכמים על רקע העובדה שהוא נולד, בראייתם, בחטא, תוך הרחקתו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
אלא שעלינו להיטיב להסביר ולהמחיש שהיעדר יציבות במזרח התיכון יבוא לידי ביטוי בעוד נחילים של מהגרים בלתי חוקיים שינהרו לחופי אירופה, ועל כן ראוי להשקיע בהסכמים שיש בהם כדי לייצב משמעותית את האזור.
עלינו להדגיש בפני העולם כולו, שהרחבת ההסכמים למדינות נוספות – במרכז אסיה ובדרום אירופה – מטרתה ליצור פרוזדור אנרגיה חלופי לזה שנחסם בימים אלה על ידי רוסיה, נוכח מלחמתה נגד אוקראינה. עלינו להתעקש על כך שההתעצמות האיראנית הממשמשת ובאה תגרום להחלשה משמעותית בכוחן של מדינות המפרץ ולפיכך חשוב להשקיע אסטרטגית בחיזוק ובהידוק הבריתות האזוריות המתנגדות להתעצמות הזו, שתחליש בהדרגה גם את אירופה.
וחשוב לא פחות, ובעיקר בימים של פוסט־אופוריה מהמונדיאל, עלינו להבהיר קודם כל לעצמנו, ואז גם לידידותינו בזירה הבינלאומית, שקטאר היא איננה מרכיב בונה בפזל האמור, אלא עוין, הפכפך ומערער, וכי יש לנקוט צעדים קונקרטיים בחיזוק הבריתות שמנגד כדי למגר את כוחה.
את כל זה מדינת ישראל איננה יכולה להרשות לעצמה להשאיר ליד המקרה.
על ירושלים ליצור מציאות שתכתיב את חיזוק ההסכמים ואף את הרחבתם. מדובר באינטרס אסטרטגי, שמכתיב את הצורך ליצור עוגנים רגשיים ועמוקים שינציחו את הברית בין העמים בישראל ובמדינות המפרץ, במצרים, בירדן ובמרוקו. בהיעדר התקדמות נראית לעין במישור הפלסטיני, חייבת להיות כאן חשיבה יצירתית במיוחד שתחדור ללבם של עמי האזור.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר, מייסדת ויושבת ראש משותפת של השדולה לקידום הסכמי אברהם בכנסת
[email protected]