בשעה שאלה שנבחרו על ידי רוב הציבור בישראל להוביל את המדינה בתוך סבך בעיותיה והאיומים על ביטחונה עוסקים בביצור מעמדם הפוליטי, בהסכמים קואליציוניים, בדאגה למקסימום תקציבים לאינטרסים שלהם ובדרישות מוזרות והזויות, מתהדקת לנגד עינינו הברית הצבאית בין רוסיה ואיראן, ברית שיש בה להרחיב את האיום על ישראל.
לא במקרה הקדיש ראש המוסד דדי ברנע בטקס הענקת אותות הצטיינות את עיקר דבריו לנושא האיראני ולהידוקו המדאיג של הקשר הנרקם בין איראן ורוסיה, וכולל אספקת אמצעי לוחמה מתקדמים בתמורה להרחבת העשרת האורניום. הקשר המתהדק הזה, שיחזק את ציר הרשע נגד ישראל, הוא איום משמעותי על ביטחונה וקיומה של מדינת ישראל ועל מדינות מוסלמיות סביבה. רוסיה היא מעצמה גרעינית עם יכולות על, ותרומתה לתעשיית הגרעין האיראני מתחילה עוד בעידן ברית המועצות.
בסתיו 1995, כחודש לפני הירצחו של יצחק רבין, הייתי בין העיתונאים שהתלוו אז לפמלייתו הגדולה של ראש הממשלה בביקור מאוד מוצלח ברוסיה ובאוקראינה. במטוס בדרך הביתה הצלחתי לקיים ראיון עם רבין, שבו הוא אמר: “המטרה העיקרית שלי בנסיעה הזו הייתה לשכנע את הנשיא בוריס ילצין לעצור את סיוע המדענים הרוסים לתעשיית הגרעין האיראני, שקיבלה תנופה משמעותית בתקופה האחרונה”. חשתי אז היטב את הדאגה בדבריו. “מה השגת מילצין?”, שאלתי, ורבין השיב: “כלום. הוא דאג להגיד לי שהמדענים שפועלים היום באיראן פועלים מתוך הסכמים פרטיים עם המשטר האיראני, ולנו אין שום סמכות ויכולת למנוע זאת מהם. כדי לעצור את הגרעין האיראני נידרש לסכומי עתק, זה יחייב אותנו להתגייס באופן יותר משמעותי ולגייס תקציבים מיוחדים לנושא הזה. מדובר במשימה מאוד משמעותית לביטחונה של מדינת ישראל, שאסור להניח לה לרגע”.
מאז למדנו הרבה מאוד על הגרעין האיראני, והנה, באותו טקס בבית הנשיא, אומר ראש המוסד בכבודו ובעצמו, 27 שנים בדיוק אחרי אותה שיחה עם רבין במטוס, כי בעוד האיראנים מנסים להרחיב ככל האפשר את העשרת האורניום שלהם כדי להגיע לפצצה גרעינית, הרי שישראל תדאג שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני – “לא בשנים הקרובות וגם לא לעולם. זו התחייבותי, זו התחייבות המוסד”, לדברי ברנע.
מהיכן הביטחון הזה של ראש המוסד? אני לא יודע. אני משוכנע שלהצהרתו יש בסיס ורקע, אבל בכדי להצהיר אותה, הוא ודאי צריך לדעת שיש מאחוריו ממשלה איתנה. וכשרואים ושומעים מי אמור להכריע ולקבל החלטות בקבינט הביטחוני, יצחק גולדקנופף למשל, שלא החזיק רובה מימיו ושהגרעין האיראני עבורו זה כמו תורת הבודהיזם, אני מוצא סיבה לדאגה.
האם ראש המוסד לא רואה מה קורה כאן בחודש האחרון? לא רואה את המהפכה שמתרחשת כאן לנגד עיניו? עם זה הוא מאמין שנוכל למנוע איראן גרעינית? אני, בניגוד אליו, רחוק מלהיות אופטימי.