בקרוב, כך דיווחו מדורי הכלכלה, ייפתח בישראל סניף ראשון של רשת “סבן אילבן", המוכרת לכל מי שראה לפחות סרט אמריקאי אחד בחייו. מדובר בתמהיל של מיני־מרקט, סופר־פארם וקיוסק, שמשווק בין היתר מאכלים ומשקאות המוכנים במקום (פיצות, טוסטים, סיגרים, ברד, קפה הפוך וגו'), כשאחד העקרונות המרכזיים של הרשת הוא השירות העצמי. הלקוח מכין את הקפה ומחמם את המאפה, משלם באפליקציה ויוצא לדרכו ללא מעורבות של מוכרים, ואלה מצדם מתודרכים להתערב כמה שפחות ולבסס תחושה כללית של אמון.
השבוע קראתי ראיון של כתבת ישראלית עם אחד ממנהלי הרשת העולמית של “סבן אילבן", וחלק ניכר מהשאלות הופנה בדיוק לסוגיית האמון. כשהסאבטקסט בעצם היה - האם אתם סומכים על הישראלים, שלא ינצלו את תמימותכם ויחגגו לכם על המוצרים. תשובתו של המנהל הייתה: “יש תרבות צרכנית של לסמוך על הלקוח". אבל אז הוסיף: “הבלאי הזה גם מובא בחשבון על ידינו מראש". “הבלאי הזה", כלומר המנטליות של הישראלי הממוצע. אבל רגע, מיהו בכלל הישראלי הממוצע? הסניף הראשון של הרשת ייפתח בדיזנגוף סנטר, אבל הם מתכננים עוד 30 סניפים ברחבי הארץ. האם אפשר בכלל להשוות בין צרכן תל אביבי לצרכן ירושלמי, או נצרתי? זה נשמע כמעט כמו בדיחה. חרדי, ערבי, שמאלני ומתנחל נכנסים לסניף של “סבן אילבן". רק שזה בכלל לא מצחיק, זו המציאות שלנו.
מציאות שבה הדיבור הכולל על ישראליות הוא כבר מזמן לא רלוונטי. ואולי לא היה כזה מעולם. אותי הרגילו כל החיים לדבר ב"אנחנו". גם בפרויקטים שאני יוצר בקולנוע דוקומנטרי ובתיאטרון, אני מנסה כל הזמן לחפש תובנות על “הישראליות", כאילו הייתה מקשה אחת. בת דמותו של שרוליק המיתולוגי שצייר דוש, עם כובע טמבל ובלורית מתנפנפת. אבל גם כשדוש, הוא קריאל גרדוש המנוח, צייר את הצעיר הישראלי שהפך לסמל, לא כל הצעירים הישראלים נראו ככה. ולבטח לא היום. ואני לא מדבר, כמובן, רק על הפן החיצוני, אלא גם על המהות. אנחנו ממש לא שבט אחים ואחיות, אלא מקבץ של שבטים, שלגמרי לא בטוח שמעוניינים להישאר קרובי משפחה.
כל זה ברור לגמרי היום, אבל היה נכון כבר מזמן. רק שאז, השוני עוד לא יצא מהארון. כבר שנים, ובעיקר אחרי הבחירות האחרונות, אני מוקף באנשים שמבטאים געגועים עזים ל"ישראל של פעם". וכשהם מונים את מעלותיה, הם מדברים בעצם על המציאות הישראלית הספציפית שהם חוו, ושלאורך שנים ארוכות הייתה גם הישראליות הכמעט רשמית. חילונית, ליברלית, אשכנזית מאוד במהותה וכו'. בלי להיכנס לוויכוח האינסופי בדבר מעלותיה וחסרונותיה של הישראליות הזו, ברור לגמרי שהיא לא שיקפה את חייהם של דתיים לאומיים, חרדים, ערבים ומזרחים בשכונות ובעיירות הפיתוח. אף אחד מהם לא נראה כמו שרוליק, ולא התחבר לרקע של יוצרו. כשאנחנו מביטים בצילום של חברי הממשלה החדשה, חלק ניכר מהחרדה שאני מרגיש סביבי לא נובע רק מהאידיאולוגיה שהיא מבטאת, אלא גם מהמראה הפשוט של ישראליות אחרת לגמרי. כזאת שתמיד הייתה שם, אבל עכשיו מתבססת בשלטון.
התובנה הזו, שאין יותר ישראליות קולקטיבית, מפחידה מאוד. וגם מאיימת, בייחוד עבור מי שהתרגל לחשוב שהישראליות היא הוא ושכמותו. ובואו לא נצבע את המציאות בוורוד, אותה שבטיות גם עלולה להביא לסופנו כמדינה. אבל להרמת המסך הזו יש גם פן חיובי, כי כבר אי אפשר יותר להדחיק ולשגות באשליות. זאת המדינה, אלה האינטרסים הברורים של כל סקטור (שנציגיו בקואליציה החדשה לא מנסים אפילו להסתיר את דאגתם הבלעדית לו), ומעכשיו שכל אחד יילחם על זכויותיו ועל מקומו. עד שבתקווה ייווצר פה איזשהו איזון ושיתוף פעולה. עוד יתרון הוא שברגע שמגזרים שהתרגלו להיות בשוליים “יוצאים לאור" וזוכים בכוח ובזכויות, יש יותר אינטרקציה בין השבטים, מה שעשוי לחזק את הנקודות המשותפות ולנטרל פצצות זמן הנוצרות במחשכים. ניפגש כולנו בעמדת הקפה ב"סבן אילבן".
על הסכין
- ואפרופו געגוע לפעם. פרויקט הדיגיטציה של הארכיון של ערוץ 1 נמצא בעיצומו. התוצאה היא שכל הזמן מוזרמים לרשת תכנים שלאורך השנים נשכחו לגמרי, או שידעו על קיומם אבל לא היה אפשר לצפות בהם. וגם, גרסאות צבע של קטעים שכבר היו מוכרים בשחור־לבן. הבן הקטן שלי התמכר לארכיון הזה בטיקטוק. לפעמים אני מציץ שם, ונפגע.
- אחרי הבחירות הייתה אשליה שהתוצאות הברורות יחסית ייצרו קואליציה קלה להרכבה, ועל כן גם סבירה במספר השרים שלה. אבל הקואליציה הזו רושמת שיא של יצירתיות שלילית בנושא. שני שרי רווחה, רוטציה במשרד ממשלתי באמצע קדנציה, שרים בתוך משרד שכבר יש לו שר. הייתי שמח לשמוע הרבה יותר ביקורת על כך, גם מצד אנשי ימין.
- "A Storm for Christmas" (נטפליקס) היא עוד סדרה אירופית מתוך גל שלם שעוסק באירועים המתרחשים לקראת כריסמס, וגם היא עובדת על אותו עיקרון. רצף של קונפליקטים ובלת"מים הבאים על פתרונם לקראת סיום, ברוח החג. כאן מסופר על קבוצת אנשים אקראית הנתקעת בשדה התעופה באוסלו בגלל סערה. התוצאה נעימה וקלה לעיכול, עם טעם לוואי סכריני.