ביום חמישי נפל דבר במדינת ישראל. כבר יותר משבוע רבים מקרב אזרחי המדינה מזדעקים נוכח הרפורמה שמתכנן השר יריב לוין למערכת המשפט שלנו. אלה שדווקא חשבו ההיפך מסבירים שכבר מזמן הגיעה העת לתיקון, ואילו הקומץ שהבין שאין לו דעה מגובשת מספיק בנושא, פשוט ניסה להימנע מכל שיחת מסדרון שמגיעה לפסקת ההתגברות. גילוי נאות: אני החלטתי לשים את עצמי בקבוצה חדשה, רביעית במספר, וסירבתי להתרגש. לאף אחד מהצדדים. ידעתי שאמנם מדובר בצעדים מרחיקי לכת, וששינויים שיובילו בין היתר לעקיפת בג"ץ, הכפפת היועצים המשפטים לידי השרים והנחתת נשיא לעליון מבחוץ הם לגמרי לא כוס התה שלי. מן הצד השני, הנחתי שהתרעומת תעשה את שלה, תוכנית העבודה תוקטן בשקל תשעים, והסערה הזו תחלוף כיאה לרעידות המשנה הרגילות של אחרי הבחירות.
זה עבד עד שהגיעו הטייסים, ואנשי ההייטק, והמנכ"ליות, והשופטים בדימוס, והופרך סופית כשנשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, הסמל הרשמי והלא מתנצל למערכת משפט ערכית וממלכתית, הודיעה שהתוכנית משמעותה "ריסוק מערכת המשפט" ו"רשות שותקת", והתריעה כי "שנת ה־75 תיזכר כשנה שבה נפגעה זהותה הדמוקרטית של המדינה פגיעה אנושה". זה הרגע בו ארשת הפנים השלווה שלי, עליה שמרתי באדיקות, נסדקה מעט.
כמובן שלא הייתי היחידה. אף אחד לא עבר בשתיקה על דבריה של חיות, שהגיעו אחרי שבוע בו נמנעה מלהגיב. המקטרגים סימנו את הנשיאה, בדיוק כמו שסימנו השבוע את נשיא העליון בדימוס אהרן ברק שאמנם ממש לא קשור לקלחת, אבל זכותו להביע את דעתו עליה. בקיצור, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, יש סיכוי, גם אם קלוש, שהשליטה בהגה המשפטי הפכה לניסיון לנהוג עם הרגליים.
יש האומרים בימים אלה של בהלה כללית, שמערכת הבחירות הוכרעה באופן דמוקרטי. הם צודקים. הרצון למשילות בדרום, שאגב עוד לא קרה איתו משהו מיוחד, ניצח את הפילוג בגוש השינוי שבעיקר הרחיק מצביעים, והליכוד חזרה לראש. אין בכלל על מה להתווכח. בכירי המפלגה אף הבהירו לפני יום הבוחר שהם אכן הולכים לעשות שינויים במערכת המשפט, ולא מעט משפטנים בעבר ובהווה תומכים בדיוקים ושפצורים פה ושם. אבל אף אחד, בדגש על אף אחד, לא הבין שמדובר במה שנראה כמו הפיכת הקערה על פיה, ביניהם מצביעי ליכוד שמתנגדים גם הם למהלכים המתוכננים.
רובנו לא למדנו משפטים במהלך הקריירה האקדמית שלנו. גם אני לא. ועדיין, כוח גדול כל כך לממשלה על חשבון הגוף האחראי על החוק הלכה למעשה, ועדה למינוי שופטים המורכבת ברובה מצד פוליטי אחד, במקרה זה הקואליציה, ופסקה שמאפשרת להתגבר על בג"ץ בעוד יושבים בממשלה נבחרי ציבור שלא כולם תומכים בחיים שוויוניים, לא מצריכה ידע משפטי, אפילו לא של שנה א'.
יש דבר אחד שמוגדר כבטן הרכה של הישראלים באשר הם. לפחות של מרביתם. כולנו נושאים עיניים לבכירים ביותר במדינה שלנו. לא משנה אם מדובר במלחמה העיקשת בקורונה, במבצע צבאי מתוכנן בקפידה, או באינפלציה האינסופית. כולנו מסתכלים בצנעה וביראת כבוד על אלו שדעתם חפה מפופוליזם, לא משנה כמה ינסו לומר אחרת. אלה שעברו כברת דרך משמעותית עבורנו, שטובת המדינה לנגד עיניהם בלי הגזמות או קלישאות מיותרות. אסתר חיות היא אחת מהם, וההתבטאויות שלה הן מכת מצילתיים רועשת מאוד בנוגע לכל מה שקורה כאן. אז לא, לא מדובר בעוד תופעת לוואי של הבחירות, שהופכת את הרצפה לבריכת גלים לאיזה חודש. יש כאן משהו אמיתי, וצריך להבין אותו לעומקו. כבר אין מקום מתחת לשטיח.