האם שר או שרת חינוך יכולים לעשות ככל העולה על רוחם במערכת החינוך עם כניסתם לתפקיד? אם נבחן את הדפוס שהתקבע בשני העשורים האחרונים, התשובה היא "כן". השרים (משני המינים) העולים ובאים מביאים עמם "חידושים והמצאות" שלא היו אצל קודמיהם, ומבטלים לעתים מה שקבעו קודמיהם. דוגמה בוטה לכך מצאנו לאחרונה אצל השר החדש יואב קיש, שהודיע כבר בטקס חילופי השרים שהוא יבטל את רפורמת הבגרויות של קודמתו, השרה היוצאת יפעת שאשא־ביטון.
בישראל ישנם כיום שלושה זרמים מרכזיים בחינוך: חינוך ממלכתי, חינוך ממלכתי דתי וחינוך ממלכתי חרדי. החינוך מושתת ביסודו על חוק החינוך הממלכתי משנת תשי"ג (1953): "'חינוך ממלכתי' פירושו חינוך הניתן מאת המדינה על פי תוכנית הלימודים, ללא זיקה לגוף מפלגתי, עדתי או ארגון אחר מחוץ לממשלה, ובפיקוחו של השר או של מי שהוסמך לכך על ידיו". בהמשך הוגדר מה לומדים: "'תוכנית הלימודים' פירושה תוכנית לימודים שנקבעה על ידי השר למוסדות החינוך הרשמיים להשגת המטרה האמורה בסעיף 2; וכולל 'תוכנית היסוד' שהשר יקבעה כתוכנית חובה על כל מוסד כזה". כמו כן, נכתב: "'מוסד חינוך ממלכתי' פירושו מוסד חינוך רשמי שניתן בו חינוך ממלכתי, למעט מוסד חינוך ממלכתי דתי".
סעיף 2 בחוק מגביל את סמכויותיו של שר החינוך, שכאמור, בעשורים האחרונים נתפסות כחסרות גבולות. כאמור הפרקטיקה השלטונית יצרה מצב שלפיו ברגע שנכנס שר למשרד החינוך - הוא יכול לעשות בו כרצונו. סעיף זה עוסק במטרות החינוך כפי שהן מנוסחות בַחוק מאז 1953. כאשר חוקק חוק החינוך הממלכתי, היו בו מטרות חינוך מנוסחות בפסקה אחת: "מטרת החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך היסודי במדינה על ערכי תרבות ישראל והישגי המדע, על אהבת המולדת ונאמנות למדינה ולעם ישראל, על אימון בעבודה חקלאית ובמלאכה, על הכשרה חלוצית ועל שאיפה לחברה בנויה על חירות, שוויון, סובלנות, עזרה הדדית ואהבת הבריות”. בשנת 2000 הוחלפו מטרות החינוך ב־11 מטרות נפרדות ומפורטות.
מכאן ששרי החינוך מוגבלים ביכולתם לשנות את המערכת כראות עיניהם; הם כפופים למטרות החינוך. האם ההחלטה של קיש לבטל את רפורמת הבגרויות נעשתה בשיקול דעת מקצועי? והאם היא נבדקה אל מול מטרות החינוך כפי שהוגדרו בחוק? בכל מקרה, אם ימשיך השר לפעול בדפוס כזה, יורע מצב החינוך מעבר למה שידענו עד כה.