כשהסופר הגרמני תומאס מאן נשאל על עמדותיו הפוליטיות, הוא דימה את עצמו למי ששט בסירה בין גלים גועשים, וכשהסירה נטתה לצד אחד ואיימה להתהפך, הוא הטה את גופו לצד השני כדי להחזירה לאיזון. הנשיא הרצוג השמיע קול אחראי להורדת הלהבות, אך איפה התומאס מאנים הישראלים, אנשי הרוח וההגות, האקדמיה והתרבות, שיזעקו: "הרפו! הפסיקו את השיסוי והשסע, אתם קורעים את העם ומסכנים את קיום המדינה"?
וברור מדוע האייתוללות בטהרן, שאינם מסתירים את מטרתם להשמיד את ישראל, חוככים את ידיהם בהנאה בימים אלה. בישראל אין בולסונרואים או טראמפיסטים, ולא מסתערים על הכנסת אלא רק צרים עליה מחוץ לגדרות, אבל במנטליות שלה ובאי־השלמתה המופגנת עם תוצאות הבחירות, האופוזיציה דומה כשתי טיפות מים לנ"ל.
אחרי שהעם אמר את דברו בבחירות דמוקרטיות למופת, חוזרים לכיכרות ולרחובות כדי לנסות ולהפוך את תוצאותיהן על ידי הפגנות מאורגנות, בתקווה שפחות מאחוז אחד מהאוכלוסייה יכריע את דעת הרוב. זאת אף שהם קצת מבולבלים בסיסמאות שלהם, ואינם יכולים להחליט אם נתניהו הוא "דיקטטור" כביכול, או "חלש" כביכול.
במדינה דמוקרטית הפגנות הן לגיטימיות, גם כשהמניע איננו דמוקרטי, ואפילו כשהן נועדות להסית — אך בשלב מסוים, כפי שהעיר בזמנו דוד בן־גוריון כשתנועת חרות יזמה הפגנות נגד שיתוף פעולה ביטחוני עם גרמניה — הן עלולות להפוך מהפגנות נגד הממשלה או ראש הממשלה להפגנות נגד המדינה עצמה. הגבול הוא דק; מתי אלימות מילולית הופכת לאלימות ממש? איפה הקו המפריד בין מחאה שקטה ופסיבית להטלת דופי בעצם סמכות השלטון החוקי?
ועכשיו המוקד הוא הרפורמה המוצעת במערכת המשפט. רבים המשפטנים, כולל בכירים ביותר, שופטים ופרקליטים לשעבר, שסבורים שהמצב בישראל בתחום זה טעון תיקון ושהמשפטיזציה אצלנו והיעילות הבלתי מספקת בבתי המשפט פוגעות לא רק בעקרונות הדמוקרטיה הליברלית, אלא גם במנהל התקין ובזכויות האזרחים.
ולא רק משפטנים גורסים כך, גם העיתונאי והפרשן נחום ברנע, איש שמאל דווקא, כתב למשל, "תקלות במערכת המשפטית היו ויש. הפרקליטות חטאה ביוהרה, בסירוב עיקש להקשיב לביקורת, בעינוי דין, בהנחות למקורבים, לפעמים גם ברשעות וברדיפה אחר הרשעה בכל מחיר.
בג"ץ נהג לא פעם באדנות כלפי המחאה והכנסת. הוא ידע לרסן אחרים, אבל התקשה לרסן את עצמו. מורשת אהרן ברק הציבה את בית המשפט העליון מעל לרשות המחוקקת והמבצעת". מילים כדורבנות, אז איך דברים מסוג זה מתיישבים עם ההאשמות ב"הרס הדמוקרטיה", בפאשיזם או גרוע מזה, כשבאה ממשלה ורוצה לתקן? איפה נגמרת פה הדאגה הכנה למעמד העצמאי של מערכת המשפט ובית המשפט העליון, ומתחילה הפוליטיקה בכל מערומיה, ואולי גם הדאגה לאינטרס האישי?
על צרפת נכתב שהיא "נשלטת בידי אוליגרכיה בירוקרטית שמתיימרת לפעול למען טובת הכלל אף שבפועל היא מגוננת בעיקר על האינטרסים העצמיים שלה" — האם זה שונה כל כך בישראל? אינני משפטן ואינני מתמצא בכל רזי הרפורמה המוצעת, ואולי דווקא בזכות זה אני מסוגל לראות דברים כהווייתם ומבלי להתפלפל, אך לא נראה לי שההצעות ששר המשפטים יריב לוין עבד עליהן במשך שנים כה רבות נועדו לשרת מטרה מסוימת שאיננה מתיישבת עם טובת הכלל או שנובעת ממניעים זרים.
בהחלט יכול להיות שיש בחקיקה המוצעת פגמים וליקויים שיש לתקנם, לרבות ההצעה מעוררת הספקות לגבי ביטול הסניוריטי, עקרון הוותק, בבחירת נשיא בית המשפט העליון, וסוגיה זו ואחרות אכן יידונו בהרחבה ובהשמעת כל הדעות בוועדת הכנסת שבה יש נציגים מכל הסיעות, ותכין את החוק לאישורו הסופי במליאה. גם ראש הממשלה וגם שר המשפטים הודיעו שייתכנו שינויים בכמה מהסעיפים מעוררי המחלוקת.
ואכן, גם בחקיקה החיפזון מהשטן ובפרט כשמדובר בחוק כה מכונן. נושא מעורר ויכוח במיוחד הוא השיטה לבחירות המועמדים לבית המשפט העליון, שיטה שאומנם מחייבת שינוי כדי להבטיח קשת רחבה יותר של השקפות עולם, אך לאימוץ הגישה האמריקאית שגורמת לפוליטיזציה מופרזת בכל רמות המשפט - יהיו יותר ליקויים משיפורים ותיקונים.
קשה להחליט היום בנחרצות אם היו בזמנו סיבות סבירות שהצדיקו את המהפכה החוקתית של השופט אהרן ברק ב־1992 או שזו הייתה בעיקר גחמה אישית. אך גם מהפכות ראויות, כביכול, הופכות אחרי כמה זמן לקרדום לחפור בו, ובמקום קדמה גורמות לריאקציה ולחיסול המטרות שמחולליהן רצו להשיג; כך המהפכה הצרפתית עברה לשלטון הרודני של נפוליאון, והמהפכה הרוסית הביאה לתקופת העריצות האכזרית של סטלין.
להבדיל, המהפכה של אהרן ברק הייתה מאיץ לתהליך ההתאבנות הממשלתית ולפגיעה בעיקרון ובמציאות של הפרדת רשויות השלטון, אחת מאבני היסוד של הדמוקרטיה.