ביקור היועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ייק סאליבן, והביקור בקרוב של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, משקפים את שאיפת ממשל ביידן לשיתוף פעולה ממוקד מטרה עם ממשלתה החדשה של ישראל בשורה של נושאים, שהגרעין האיראני הוא בראשם. הפגישות גם נועדו להכין את ביקורו הראשון של בנימין נתניהו בוושינגטון בתפקידו החדש־ישן כראש ממשלת ישראל.
פגישות בין נשיאים אמריקאים וראשי ממשלה ישראלים תמיד מחייבות הכנה מדוקדקת מראש כדי לסלק מהדרך תקלות אפשריות. בנוסף לנושא איראן, הן בפגישה עם בלינקן והן בביקור הצפוי בוושינגטון ייכללו גם המשולש ארצות הברית, סעודיה וישראל, ומאידך הסוגיה הפלסטינית והניסיונות האמריקאיים להפיח רוח חיים בפתרון שתי המדינות.
אף שלנושא זה אין קשר לעניין הגרעין האיראני, מבחינת המדיניות האמריקאית עלול להיווצר חיבור, לא חסר תקדים, בין עמדות ישראל ופעולותיה בשטחים ובין הנכונות של וושינגטון לתאם עמה עמדות בנושא איראן. כפי שאירועי הימים האחרונים הוכיחו, ממשלת ישראל מודעת לכך.
לגבי ארצות הברית, קיימת עכשיו מציאות גיאופוליטית שונה מזו שהייתה בעבר, הן מבחינת החלטותיה שלה עצמה והן לגבי התפתחויות שלא היו בשליטתה, כגון העימות המחודש עם רוסיה על רקע המלחמה באוקראינה ובהשלכה מכך, עלייתה מחדש של חשיבות הנפט והגז מהמזרח התיכון. תוצאה נוספת היא שדרוג ערכה של ישראל כבעלת ברית יציבה עיקרית של אמריקה באזור. המצב הגיאופוליטי החדש הזה מעניק לישראל, גם על רקע החשש המשותף מאיראן, הזדמנות להרחבת מכלול הקשרים עם מדינות המפרץ ועם מדינות ערביות נוספות, לרבות סעודיה, בתחום הביטחוני, ובשיתוף פעולה עם פיקוד המרכז האמריקאי. שובו של יוזם הסכמי אברהם, בנימין נתניהו, לכס השלטון בישראל יסייע למגמות האלה.
אחרי הפסיביות המדינית של הממשלה הקודמת בנושא האיראני, נתניהו נחוש להכפיף את מרבית הנושאים המדיניים למאבק במגמות הגרעיניות האיראניות, שהוא היה בין הראשונים שראו בהן, בצדק, איום קיומי על ישראל. לפיכך, מטרתו היא ליצור מצב שבו אמריקה וישראל יהיו ככל שניתן על אותו עמוד, מצב שלא התאפשר בתקופה הלעומתית של הנשיא אובמה. ממשל ביידן איננו מתעלם מהאיום האיראני, ולא רק על ישראל, אלא גם על מדינות האזור האחרות ועל האינטרסים של אמריקה עצמה, אך בניגוד לעמדת ישראל ולזו של רוב מדינות ערב, הוא כנראה מוכן להסתפק בדחיית האיום לשנים אחדות במקום לפעול לחיסולו המוחלט. הגישה הזאת תאמה את מגמתה הכוללת של מדיניות אובמה, ובעצם גם של טראמפ: לצמצם את נוכחות ארצות הברית במזרח התיכון ולהעביר את הציר האסטרטגי העיקרי שלה למזרח הרחוק.
ואגב, כפי שמסר "הניו יורק טיימס", ארצות הברית פתחה לפני כמה חודשים את מחסני החירום שלה בישראל, שעל פי הסכם משנות ה־80 של המאה הקודמת נועדו, בין היתר, לסייע לישראל בתחמושת במקרה של מלחמה אינטנסיבית — כדי להעביר מאות אלפי פגזים לאוקראינה. יש לשער, כמו בעניין ההסכם הימי עם לבנון, שזה נעשה בלי לעדכן את ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. לצעד הזה עלולה להיות השפעה שלילית על המערכה המדינית של ישראל נגד איראן וכן על היחסים המעשיים של ישראל עם רוסיה לגבי סוריה, ויש להניח שגם נושא זה יעלה בשיחות בירושלים ובוושינגטון.
כאמור, אמריקה מצהירה, כמו ישראל, שלא תסכים שלאיראן יהיה נשק גרעיני, אך כמו בשיר הידוע: כשהיא אומרת לא, למה היא מתכוונת? לתשובה על השאלה הזאת יש משמעות רבה מבחינת ישראל ומדינות ערב, ובפרט אלה השותפות להסכמי אברהם, שאחד הקטליזטורים החשובים לכינונם הוא האיום המשותף מאיראן. בוושינגטון ובמיוחד באירופה יש עדיין קולות שהיו מברכים על חזרה להסכם הגרעין המקורי, כלומר גם ללא תיקונים והגבלות נוספות, ולו מפני שגם הסכם זמני רע עדיף בעיניהם מלא הסכם כלל או מההחלטה המאוד לא פופולרית בוושינגטון לפעול בדרך אחרת, בין שצבאית ובין שבהידוק משמעותי של בורגי הסנקציות. אך מבחינת ישראל ושותפותיה האזוריות חזרה להסכם המקורי פירושה העלאת מד האיום הגרעיני, גם אם יידחה בכמה שנים, ובממד המיידי - התפוגגות הסנקציות והזרמת מיליארדי דולרים לקופות האייתוללות, שיאפשרו לשלטון בטהרן להמשיך בדיכוי המחאות המקומיות, בהגברת הפעילות הטרוריסטית ובקידום השאיפות ההגמוניות שלו.
ברם, חרף הבדלי הגישה האפשריים בין ישראל לארצות הברית בהמשך הדרך, רשימת המטרות של ישראל במגעים העכשוויים עם ארצות הברית בנושא האיראני ברורות: לקדם מערכה כוללת רחבה להחלשת שלטון האייתוללות, כולל תמיכה אקטיבית במחאה ההמונית, ובינתיים לבחון במשותף גם אופציות אחרות.