"למה שלחו אותך למוסדות?", שאל אותי רפי רשף בראיון ששינה את חיי לפני 23 שנה. עד היום אני זוכרת את תחושת הזיעה הקרה, הדופק בחזה, הטעם בפה של הזיכרונות המודחקים שכל כך שנאתי. לקחתי אוויר: "כי היה לי שכן רע".

זה היה הרגע שבו הבנתי שטבעו של כל סוד לצאת החוצה, על האמת להתגלות. מאז, אני משתדלת לשתף מעל כל במה את הפגיעות הפדופיליות הממושכות שעברתי בגיל 9 ושוב בגיל 14. אצלי היו אלה שכן ומדריך שהיו אמורים להגן עליי – ושרטו את נשמתי.

בימים האחרונים נחשפנו למקרה נוסף, מצער. הפעם בת למשפחה נורמטיבית. הילה צור סיפרה בתוכנית "המקור" כיצד נאנסה על ידי אחיה הגדול במשך 15 שנה ברציפות, מגיל 4 עד גיל 19. האח, טייס ולימים רופא, גאוות המשפחה, גם הכניס אותה להריון לא רצוי. והמשפחה - השתיקה, שיקרה, ניצלה. הכל רק שהסיפור לא יצא החוצה. שלא תיפגע התדמית כלפי חוץ.

הילה האמיצה, שבמשך 30 שנה שמרה את הסוד בבטן, החליטה להוריד את המסיכה מפניו של ד"ר עופר גל, אורתופד מורשה במדינת ישראל, אחיה הגדול, בניגוד לעצת משפחתה הקרובה.

סיפורה של הילה קימט לי את הלב. רוב הנשים לא הצליחו לעשות את הצעד שהילה ואני עשינו. אזכיר: אחד מבין חמישה ילדים וילדות בישראל חווה פגיעה מינית. פעם זה גילוי עריות, פעם זה רב או מורה בבית הספר. אב, מדריך, חונך - זה לא משנה. כמעט תמיד הילדות והילדים שנפגעים נאלצים לשמור בלבם את הסיפור, לא להוציא אותו החוצה. הם האשמים. קשר השתיקה במקרים האלה מונע ריפוי ומחרב נפשות.

למזלי, אני הצלחתי לרפא את נפשי בזכות הטיפולים והליווי שאני עוברת עד היום. אני באמת לא יודעת מאיפה הייתה לי העוצמה הנפשית להוציא החוצה את הסיפור, לפתוח את הלב מול כולם ולתת לסביבה לרפא את הפצעים. אולם לא לכולם יש את הפריבילגיה להיחשף, לצאת ממעגל הבושה האינסופי שהתוקף מפיל עלינו. לא לכולם יש בן זוג, חברה, ילד תומך.

ושימו לב לאבסורד: יש משפחות שיעדיפו לשמור על "שלמות המשפחה" הקדושה מאשר לשקם את נפשו הקדושה של הילד. במקום להיעזר באנשי מקצוע, לתת לאנשי החוק להעניש את התוקף – הן יעדיפו לקחת את הסוד שלהן, ואת נפשו הפגועה של הילד, ביחד איתן לקבר.

הגיע הזמן בשנת 2023 לבטל את ההתיישנות על עבירות תקיפה מינית חמורות. רוב האנשים שחוו אונס, לא משנה מתי הוא קרה, לא בהכרח מצליחים להתאושש ולשקם את חייהם. גברים ונשים כאחד.

כמו במקרה של הילה, כך גם אצלי, התקיפות החוזרות ונשנות פוגשות אותנו בהמשך חיינו במקומות שונים. התוקף המתועב רצח את ציפור הנפש שלה. פשוטו כמשמעו הרס לה את החיים. אם בישראל אין התיישנות על מקרי רצח, אין שום סיבה שעל מקרי תקיפה מינית כן תהיה.

הגיע הזמן לשבור את קשר השתיקה, לתת לקטינים יכולת שיקום ולשחרר אותם מהאשמה. על המחוקקים בישראל לדאוג שמתלוננים ומתלוננות יוכלו לבוא חשבון עם התוקף ללא מגבלת זמן. לוקח זמן להתעשת, לאזור אומץ. הילה האמיצה עשתה צעד כזה בגיל מאוחר. בגלל ההתיישנות, אולי מאוחר מדי. אחיה מסתובב חופשי, מקבל לקוחות, הקים משפחה. חי את חייו. אסור שזה ימשיך. זו לא החברה שבה אנחנו רוצים לחיות.