שתי פרשיות מין הסעירו לאחרונה את המדינה. זו הטרייה, של ראש לשכת עורכי הדין אבי חימי; וזו של המנהיג הרוחני של סגן השר אבי מעוז, הרב צבי טאו. שניהם, עו"ד חימי והרב טאו, חפים מפשע אלא אם כן תוכח אשמתם. שניהם חשודים בעיני הציבור. עד כאן המשותף, מכאן, השונה.
ההבדל הפחות משמעותי הוא בחומרת המעשים המיוחסים לכל אחד מהשניים. נכון, חשד לאונס ולבעילת קטינה חמור בהרבה מאפשרות של ביצוע מעשה מגונה, אבל כבר אמרנו, מדובר נכון לעכשיו בחשדות בלבד.
ההבדל המהותי הוא בזיקה בין המעשים המיוחסים לכל אחד מהשניים לערכים, לעמדות ולסוגיות ציבוריות בוערות דוגמת הרפורמה של יריב לוין. המעשים של אפי נוה אינם משליכים על מדיניותה של איילת שקד. החשדות נגד חימי אינם משליכים על המאבק נגד הרפורמה המשפטית.
ואתם תגידו, מה זאת אומרת אין זיקה. יש ויש. עובדה שלראש לשכת עורכי הדין שני עושי דברו בוועדה לבחירת שופטים. אז אם ראש לשכה נתפס כשהוא מנהל קשר רומנטי לכאורה עם מועמדת לשיפוט וקודמו אף הגדיל לעשות, צודק יריב לוין. יש להעיף את נציגי הלשכה מהוועדה, ולשבץ במקומם שני נציגי ציבור.
האומנם?
ראשית, עד לאפי נוה פעל כלל בלתי כתוב: הלשכה שיגרה לוועדה שני נציגים, אחד שמזוהה עם סיעתו של היו"ר, השני מהאופוזיציה. נוה הפר את כללי המשחק ונכנס לוועדה, הוא ונציגת הלשכה מטעמו.
שנית, מי ימנה את נציגי הציבור שבוועדה? נכון, שר המשפטים. פתרון מושלם. גלוי וידוע שפוליטיקאים מעולם לא ניצלו את מעמדם, לא קידמו נשים שאיתן ניהלו קשרים אינטימיים וכמובן לא נחשדו ולא הורשעו בהטרדות מיניות ואף בעבירות חמורות מכך. איציק מרדכי, חיים רמון ומשה קצב שהורשעו; מאיר שטרית, סילבן שלום, ניסן סלומינסקי וינון מגל, אשר נגדם הוגשו תלונות והחקירה גרמה לחיסול הקריירה הפוליטית שלהם - הם כולם מארץ אחרת.
ובחזרה לרב טאו. הפרשה נדונה ברשתות החברתיות זה חצי שנה ודלפה לתקשורת בעיצומו של מו"מ קואליציוני. היו אפילו מי שהעלו סברה כי בנימין נתניהו הוא שגרם לפרסומים על מנת לספק לעצמו תירוץ להשאיר בחוץ את אבי מעוז השנוי במחלוקת.
בשונה מעו"ד חימי, הרב טאו לא מצא לנכון לדבר עם הציבור מעל במה תקשורתית זו או אחרת. אין פלא: הוא לא ראש לשכת עורכי הדין, הוא ראש כת. קהילות "ישיבות הקו" (הר המור) הסרות למרותו, מתנהלות ככת לכל דבר, תוך שליטה מוחלטת בחיי הפרט של חברי הקהילות והתעסקותם הכפייתית בענייני מין, החל מהנחיות מפורטות באשר לקוד לבוש, עבור בהפרדה מוחלטת בין גברים ונשים בקהילה מגיל הגן ועד הפרידה מהעולם, וכלה בעיסוק בלתי פוסק בלהט"ב.
זאת ועוד, הרב טאו יצא בעקביות להגנתם של מי שנחשדו (או הורשעו) בעבירות מין: משה קצב, חיים ולדר, הרב אבינר. עמדתו זו לא מוכיחה כמובן דבר כלשהו באשר לחשדות נגדו, גם אם היא אומרת דרשני. אבל עמדה שכזו של מנהיג רוחני מעידה באופן חד־משמעי על גישה המעלה על נס חברה פטריארכלית שבה גבר, כל שכן מנהיג, הוא כל יכול, ועצם המושג "הטרדה מינית" הוא נחלתם של ליברלים מסוכנים.
מכאן ברורה הזיקה למדיניות שאותה מדקלם נציג הר המור בכנסת. נתניהו היה יכול בלי להסתכן פוליטית להשאיר מחוץ לקואליציה את מעוז, שליחו ועושה דברו של הרב טאו. הוא הכריע אחרת.
הנר והשידור
עם שבעת הנרצחים בפיגוע המצמרר בשכונת נווה יעקב בירושלים נמנו שתי נשים. האתר "בחדרי חרדים" בחר להשמיט את תמונותיהן מהידיעה החדשותית שפרסם. זאת מחשש שפרסום התמונות של אירנה קורולובה ונטלי זיסקין־מזרחי הי"ד, עלול לעורר אצל מי מהגולשים מחשבות אסורות. תמונותיהן של נטלי ואירנה הוחלפו בשני נרות זיכרון.
עצם ההנחה שלפיה תמונה של נרצחת בפיגוע עלולה לפתות, מצמררת. עם זאת לא מדובר בחידוש מסעיר: התקשורת החרדית זה כמה עשורים נמנעת מלפרסם תמונות נשים ומטשטשת את פניהן של שרות וחברות כנסת בידיעות חדשותיות. המגמה החלה בסוף שנות ה־70. עד אז נהגו העיתונים החרדים "המודיע" ו"המבשר" לפרסם איורים ותמונות של נשים. בשנות ה־80 החלה ההקצנה.
השמטת תמונות נרצחות הפיגוע מדאיגה לא משום שיש בה חידוש. כוונותיו של שר התקשורת שלמה קרעי לסגור את השידור הציבורי מעניקות להדרת הנשים הנהוגה בתקשורת החרדית, פן נוסף.
הרבבות שממלאים במוצאי שבתות את רחובות תל אביב, כמו גם המפגינים בשאר הערים, לאו דווקא מתעמקים בחיוניותה של עילת הסבירות ובהרכב המדויק של הוועדה למינוי שופטים. לא פלפולים של משפטנים מניעים אזרח מהיישוב לצאת מביתו החמים והמואר בלילות צוננים וגשומים.
המפגין יוצא להגן על בג"ץ לא מאהבת השופטים שבירושלים, אלא מחשש עמוק ומוצדק מפני הכוחות שעולים על היכל המשפט. סגירת תיקי נתניהו ומינויו של דרעי חשובים מבחינה טקטית, אך אלה מטרות חולפות. המטרה האסטרטגית של הרפורמה היא בין היתר לאפשר חקיקה חרדית ללא עוררין.
לחוקק את חוק גפני שמעניק לתלמידי ישיבות חרדיות מעמד של משרתים בצבא, לעגן בחקיקה הפרדה מגדרית במרחב הציבורי ולקדם חוקים דוגמת הצעת החוק של שר הדתות מלכיאלי שלפיה מי שתסתובב ברחבת הכותל לבושה בג'ינס וחולצה ללא שרוולים, צפויה לעונש מאסר. פעם הצעה שכזו הייתה זוכה ללעג. היום מקדם אותה שר בישראל.
מכאן החשש האמיתי של רבבות המשתתפים במחאה. השאלה אם ראש לשכת עורכי הדין ניהל רומן עם מי שביקשה להתמנות לשופטת לא משנה כהוא זה: המפגין חושש משלמה קרעי, משה גפני ומיכאל מלכיאלי. שר המשפטים אינו אלא נער שליחויות.
בית בטוח
בשנת 2009 התייצב שר הבריאות בפועל, יעקב ליצמן מיהדות התורה, בבית משפט השלום בירושלים שדן בסוגיית "האם המרעיבה", והציע לארח את הנאשמת בדירתו בתנאי מעצר בית.
בהמשך, מאמציו של ליצמן למנוע את הסגרתה לאוסטרליה של מלכה לייפר, מנהלת בית ספר לבנות שהואשמה בפדופיליה ונמלטה לישראל, כמעט והסתיימו בגזר דין. בקיץ שעבר ליצמן חתם על עסקת טיעון, התחייב ללכת הביתה, ובשונה מדרעי קיים את הבטחתו.
ליצמן הקדים את זמנו. אילו רק הייתה מתקבלת בכהונתו כשר הבריאות הצעת חוק דומה לזו שהניח השבוע על שולחן הכנסת אריאל קלנר (הליכוד). על פי ההצעה לא ייערך חיפוש בביתו של חבר כנסת וכן בביתם של עוזריו, ללא אישור מיוחד של יו"ר הכנסת, שהוא כידוע נמנה כמעט תמיד עם מפלגת השלטון.
כל שר, סגן שר וח"כ בעל לב רחב ובית רחב יוכל להעניק מקלט בטוח לפושע שנמלט מאימת הדין. במקום להשיג אישורים כוזבים עבור לייפר, שר הבריאות היה יכול לאכסן את הפדופילית בדירתו או בדירת מי מעוזריו - ויצחק גולדקנופף לא היה מגלה עד עצם היום הזה כי בישראל קיים משבר דיור.
ואחרון חביב: ביום רביעי ביקשה ממשלת ימין על מלא ארכה של ארבעה חודשים על מנת להסביר לבג"ץ השמאלני מדוע לא יפונה כפר ח'אן אל־אחמר שהוקם ללא היתר על שטחי C. לפני חודשיים הודה השר שלמה קרעי שהוא "לא מכיר את הסוגיה". כנראה גם חבריו לשולחן הממשלה טרם הספיקו להכיר אותה.
