רשימה ארוכה של סוגיות נפיצות, כואבות, או פשוט לא ברורות, כל אחת בדרכה, ראתה מדינת ישראל השבוע; התחלנו אותו באיסוף שברים בלתי נגמר, כי יש כל כך הרבה מהם, לאחר הפיגוע הרצחני בשכונת נווה יעקב בירושלים. איטום הבתים, שלא בדיוק הצטייר כתגובה ראויה, לא איחר לבוא, ואז עוד כמה טילים לעוטף עזה ותקיפה ברצועה, סדר פעולות שהוכיח שממש לא נרתעים שם בצד השני. 

נתניהו נגד היועמ"שית: "חוות הדעת על ניגוד העניינים שלי אינה מקובלת"
"הוכיחה חוסר התאמה": טלי גוטליב במתקפה חריפה על היועמ"שית

להבדיל אלפי הבדלות, גם סערת אבי חימי לא חמקה מהרדאר, בעקבותיה החליט יו"ר לשכת עורכי הדין להתפטר מתפקידו, זאת למרות שהציג את המעשה המגונה שביצע בשיחת זום, לכאורה, כמערכת יחסים בינו לבין עורכת הדין שבמקרה ביקשה ממנו המלצה לשיפוט. מעל הכל שוררת כמובן הרפורמה המשפטית שממשיכה לאיים על לא מעט אנשים ומגזרים, ואיתה אזהרותיהם של יותר מדי מומחים מההשלכות הכלכליות שלה. וכחוט השני - מי שאמור להתייחס אליהן בכובד הראש  הרב ביותר, מבטל אותן בהינף יד.

אבל על כל זה דיברנו בשיחות מסדרון רבות מדי, בראש חוצות, ובשיחות וואטסאפ שהסתיימו בשתיקה רועמת או בסטיקר מביך. משהו שנדמה לי שלא קיבל הרבה פידבק, הוא פרט שחייב לשמש עבורנו כנורת אזהרה בצבע אדום בוהק: דרגת האיום כלפי היועמ"שית גלי בהרב־מיארה עלתה ל־6, הגבוהה ביותר בסקאלה, נוכח מה שהיא עוברת מדי יום ברשתות החברתיות.

עזבו את חילוקי הדעות, ושימו בצד את העובדה שהשבוע היא הבהירה שראש הממשלה בנימין נתניהו מצוי בניגוד עניינים מול התמורות המשפטיות הצפויות. איך זה יכול להיות שעורכת דין ותיקה, שמסתבר שהיא היועצת המשפטית לממשלה הראשונה משחר ההיסטוריה הישראלית, סופגת כל כך הרבה רפש מכל כיוון? למה העובדה שהצליחה להגיע למקום מאוד מכובד בקריירה שלה, משמעותו שהשינה שלה תופר אפילו מהרעש הקטן ביותר שתשמע מתחת לביתה? לאן הגענו?

רבותיי, ההיסטוריה מצערת  

גם אביחי מנדלבליט, היועמ"ש הקודם, הפך לחומר ביד היוצר של אלו שתדלקו את הפילוג וההסתה, שבלי קלישאות עברו את גבול הטעם הלא טוב כבר מזמן. עוד איש מקצוע שעל לא עוול בכפו נכנס לתווך הזה של זריקת הבוץ. אל תטעו, אין לי ספק שאני לא מסכימה עם משנתם הסדורה של כל אחד מהיועצים המשפטיים שכיהנו או מכהנים בתפקיד, ועדיין אין לי, או לאף אחד מאיתנו, זכות להפוך את הקרב הזה לאישי. פרט שולי אך חשוב: לרובנו, אם לא לכולנו, אין את הידע המשפטי הדרוש כדי לנסות אפילו לטעון טיעונים מקצועיים כנגד בהרב־מיארה. זה פשוט לא כוחות. 

גלי ודומיה בעבר בחרו לעבוד בממשלה, אבל הם לא חברי כנסת ולא נבחרי ציבור. זה לא מתיר התפרצויות חסרות רסן על מי שכן הגיע לכנסת לשרת את מצביעיו, אבל אלו שעשו זאת יודעים, מוכנים, והתאמנו שנים לרגע בו תוטח בהם ביקורת חסרת מעצורים, פרקטיקה שכדאי לכולנו לאמץ אל חיקנו במציאות הנוכחית. אגב, זה לא אומר שלהם לא מגיע לישון בשקט. 

יש לא מעט אנשים, מבית ומבחוץ, שקוראים ליועמ"שית להתפטר. אוקיי. ומה יקרה הלאה? ואם גם היועמ"ש הבא "יעז" להתריע על ניגוד עניינים, או גרוע מכך, יתערב בהחלטת ממשלה כדי לעזור לה להמשיך לתפקד באופן ראוי? גם הוא יצטרך לכתת רגליו בין הגשת תלונות במשטרה נגד מפגינים או פחד כללי לאבד עבודה, וגרוע מכך, להיפגע על ידי המון זועם? לא, זה לא מקובל בכל קנה מידה. ביקורת מהותה להיות קונקרטית, ולא לגרום למושא העניין, לילדיו או לנכדיו לחוש שהם בכוננות ספיגה.

ומילה על חברי הממשלה. קטונתי, תפקיד של שר או חבר כנסת, לא משנה אם מהאופוזיציה או מהקואליציה, נשמע לי כמו אחד התפקידים המורכבים בעולם. ואין לי ספק בכלל שגם הם, כל ה־120 שבהם, חוששים מהמוץ שמיידים לכל עבר. ישנן אי הסכמות? היועצת המשפטית לממשלה או כל אחד אחר מתריעים בפני סכנה? כנראה שיש להם סיבה טובה, הרבה יותר מאשר ניסיון לחיסול חשבונות אישי עם העומדים בראש. קריאות הפיטורים, הפקידים, הזלזול, הבוז, וכל הג'אז הזה, הם הלפיד שלפני המחנה. בתקופה הזאת אסור לנו לפידים. הכל דליק מדי.