אני מניח שכולנו מבינים שמתקפות הטרור הפתאומיות והרצחניות לא ייפסקו. הן יכולות להתרחש בהפתעה בכל אתר ואתר במדינת ישראל. אירוע הטרור בשכונת נווה יעקב בירושלים שגבה את חייהם של שבעה אנשים ואירוע הטרור בעיר דוד, שבוצע על ידי נער בן 13 חמוש באקדח, צריכים ללמד אותנו לקח שכבר נלמד בעבר אבל המשרד לביטחון פנים כשל ביישומו.
משטרת ישראל לעולם לא תוכל להגן על כלל האוכלוסייה מפני מתקפות רצח פתאומיות. אי אפשר להציב שוטר מול כל תושב ותושב ואי אפשר לפרוש משטרה בכל אתר ואתר. אנו צריכים לשאוף לכך שהמשטרה תגיע לזירות אירועי טרור תוך חמש דקות מרגע שהוזעקה, וגם זה לא דבר פשוט לביצוע; זה מחייב פרישה ארצית של תחנות משטרה בצפיפות הרבה יותר גדולה מאשר היום, וזה גם מחייב לאמן את כל שוטרות ושוטרי המשטרה בירי בשליפה מהירה.
ההבדל הגדול בין האירוע בנווה יעקב לזה בעיר דוד הוא ביכולת ההגנה העצמית. בשכונת נווה יעקב רוצח יחיד עם אקדח טייל ללא הפרעה, זורע מוות במשך דקות כשאף אחד לא השיב אש, משום שלמעט מאוד מתושבי השכונה, אם בכלל, יש נשק אישי. מה שהופך אותם לקורבנות קלים למתקפת טרור. כך שהזעקות "היכן משטרת ישראל?" לא יועילו. משטרה לא יכולה להגיע למקום שבו מתרחש אירוע טרור תוך דקה־שתיים, ואלה הדקות הקריטיות. לעומת זאת, באירוע הטרור בעיר דוד, היה במקום קצין חמוש שביכולתו להשיב אש באופן מיידי, מה שהציל את חייהם של העוברים ושבים.
האירוע בנווה יעקב הזכיר לי את האירוע בישיבת מרכז הרב בירושלים במרץ 2008. מחבל יחיד נכנס אל תוך מתחם הישיבה, פתח קופסת קרטון, הוציא רובה סער, ופתח באש לעבר הנערים. המשטרה הוזעקה וניידת עם שוטרת ושוטר הגיעה. השוטרת עצרה את התנועה והשוטר לא נכנס פנימה, ולא ירה אפילו פעם אחת; אין להאשימו משום שהוא ככל הנראה לא אומן ליצירת מגע. למזלם של הנערים, בזמן הטבח עצמו שמע את היריות סרן דוד שפירא, קצין בצנחנים, שרץ אל הישיבה. שוטרים שאלו אותו קודם כניסתו לישיבה אם יש לו שכפ"ץ, הוא לא שם לב אליהם, נכנס לתוך מתחם הישיבה וחיסל את המחבל. ללא ספק, זוהי דוגמה מופתית למעשה גבורה של קצין מיומן.
אני מאוד מקווה שלקח אירוע זה הופנם היטב בשורות המשטרה. נקווה שרמת המיומנות של השוטרים בשימוש בכלי ירייה עלתה, וכי הם כן עברו אימון מתאים לצורך יצירת מגע במקרי טרור. המקרה בנווה יעקב מוכיח שאכן היה שיפור בעבודת המשטרה, שכן כוח המשטרה שיצא למקום חסם את המחבל ואף הרגו. הטענות כלפי המשטרה על כך שהיא הגיעה באיחור מיותרות ומתלהמות.
המסקנה ברורה לחלוטין: אין מנוס מלאפשר ליותר אזרחים לשאת כלי ירייה כדי לעבות את מערך ההגנה העצמית בתוך האוכלוסייה האזרחית. זהו הכישלון הגדול של שורת השרים לביטחון פנים שכיהנו בעשר השנים האחרונות. הקריטריונים לנשיאת כלי ירייה אומנם הורחבו אבל לאף אחד מהשרים לביטחון פנים לא הייתה היכולת להתמודד עם הבירוקרטיה הפנים־ארגונית: מעט תחנות מעניקות רישיונות, וגם כאשר אזרח כשיר לקבל רישיון הוא לפעמים מחכה לכך חודשים. את המחסום הבירוקרטי הזה צריך לפצח.
כידוע, הרעיון להעניק ליותר אזרחים רישיון לשאת כלי ירייה מעורר ביקורת, שבמרכזה השאלה: האם אנחנו רוצים להיות כמו ארצות הברית? ובכן, התשובה היא לא. אין אנו מחלקים רישיונות לנשיאת כלי ירייה כמו בארצות הברית, שם כמעט כל אדם יכול להיכנס לחנות ולהתחמש. בישראל הוגדרו מספיק קריטריונים, כולל בריאותיים, המגינים עלינו מפני פיזור חסר אחריות של כלי ירייה.
גם אם יש ביקורת, אין סיבה להפקיר את ביטחון תושבי המדינה ולאפשר לארגונים רצחניים או למחבלים יחידים לטבוח בתושבים ללא הפרעה. בלא מעט מקרים הוכח שאדם שנשא כלי ירייה גדע את הטבח באיבו. זאת בעוד שכאשר מעט תושבים, או בכלל לא, נושאים כלי ירייה, מתאפשר לרוצחים לבצע את זממם כמעט ללא הפרעה.
המסקנה הוסקה כבר בעבר: חייבים לאפשר לעוד אזרחי מדינה כשירים לקבל רישיון לשאת כלי ירייה ולצורך כך לגבור על הבירוקרטיה וההיערכות הלקויה לכך במשרד לביטחון לאומי.