איראן מבצעת ניסוי גרעיני וישראל בתגובה משגרת את מטוסי ה־F35 שלה ומשמידה את מתקני הגרעין האיראניים. על פי "מקורות זרים", ישראל השתמשה במבצע בנשק גרעיני ברמה נמוכה. בעקבות הפעולה, ישראל העמידה במצב הכן את כל יכולות ההגנה הרב־שכבתית שלה ופעלה בדרכים דיפלומטיות כדי להניא את רוסיה וסין מתמיכה באיראן — אך חשובה יותר מבחינת ישראל הייתה, כמובן, עמדת ארצות הברית שפרסמה איום שכוון לאיראן לבל תסלים את המצב — ובו בזמן העלתה את רמת שיתוף הפעולה עם ישראל לאפשרות של פעולה צבאית של איראן — ואת התיאום המודיעיני איתה. מטרה חשובה מבחינת אמריקה, בנוסף לתגובה המיידית, הייתה הגברת המאמץ למנוע הפצת נשק גרעיני ברחבי המזרח התיכון כולו.
לא, הנ"ל (עדיין) איננו תרחיש אמיתי אלא תסריט של משחק סימולטני, מעין "תרגיל על יבש", שנערך לאחרונה על ידי "המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים", CSIS הוושינגטוני, יחד עם סוכנות מחקר רשמית של משרד ההגנה האמריקאי, עובדה שהקנתה לתרגיל חשיבות מיוחדת, ובהשתתפות עשרות מומחים אמריקאים ובינלאומיים. כפי שהוסבר בהקדמה לתרגיל, כל התסריט המדומיין התרחש על רקע הנסיגה המתמשכת של ארצות הברית מהמזרח התיכון, כולל הוצאתם ההדרגתית של כוחותיה הצבאיים — מול הניסיונות של רוסיה וסין למלא את החלל שנוצר. נהוג, בדרך כלל, לעמוד על ההבדלים היסודיים, כביכול, בין טראמפ לאובמה וביידן, אך בפועל יש יותר המשכיות מפערים, בוודאי לגבי המזרח התיכון (ומסתבר שגם בענייני מסמכים סודיים שלוקחים הביתה) — ואכן יש רצף בהחלטות של כל השלושה לגבי העברת הציר האסטרטגי האמריקאי מהאזור שלנו למזרח הרחוק.
באמריקה התפרסמו לאחרונה שני ספרים על מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית לאורך השנים — האחד של רוברט קגן, עמית בכיר ב"מכון ברוקינגס" הוושינגטוני, והשני של ריצ'רד האס, נשיא "המועצה האמריקאית ליחסים בינלאומיים" ולשעבר פקיד בכיר בממשל בוש האבא (שניהם, אגב, יהודים) — וכפי שהם מציינים, המדיניות האמריקאית, מימי האב המייסד תומאס ג'פרסון ועד לימינו אנו מתנועעת בין התכנסות בתוך עצמה ולפעמים בדלנות — להקרנת עוצמתה האדירה להבטחת הסדר העולמי, בין שזה נובע מהאינטרסים שלה, ובין שעל פי מה שהיא רואה כערכים האידיאולוגיים הבסיסיים שלה — כמו, למשל, תמיכתה בישראל. היו ממשלים, כמו זה של טראמפ, שניסו לפעול על פי שתי המגמות גם יחד, אך לא תמיד בהצלחה — וכפי שהאס מזהיר בספרו, הפילוג הנוכחי בחברה האמריקאית והאיום על ערכיה ועל הדמוקרטיה מסכנים גם את יכולתה של ארצות הברית לנהל מדיניות חוץ אפקטיבית.
ואם נחזור לתרגיל הנ"ל, הרי שאחת המסקנות המרכזיות שעשויה להיות חשובה גם בתרחיש אמיתי, הייתה ש"הגורם הקובע החשוב ביותר ביכולת ההשפעה של אמריקה נובע מהיחסים האישיים ומידת האמון בין נשיא ארצות הברית וראש ממשלת ישראל, וכי למרות ששיתוף פעולה מוסדי ומודיעיני בין הצדדים היה יכול לתמוך ביחסים האלה, הוא איננו תחליף להם". לפיכך, לדעת מנהלי התרגיל "הגורם הקובע ביותר בהתפתחויות האפשריות הוא טיב היחסים בין ארצות הברית לישראל". זו, כפי שמסתבר, גם המסקנה ותוואי הפעולה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו — והגם שבתרגיל מדובר על תרחיש בעוד ארבע שנים, שעון החול עלול להיות גם קצר יותר — וכל חיישני הדיפלומטיה הישראלית הנוכחית, בנוסף לצעדים להרחבת "הסכמי אברהם", מופנים לנושא הזה. אחרי הלאות הדיפלומטית בשנה וחצי האחרונות, הממשלה החדשה פתחה בסער במאמץ לסיכול המטרות הגרעיניות של טהרן וזה גם היה הנושא העיקרי בפגישה בין נתניהו לנשיא צרפת עמנואל מקרון, ויהיה כך במפגשים מדיניים קרובים נוספים — וכמובן בזו המתוכננת עם נשיא ארצות הברית ביידן בוושינגטון, כפי שהיה בפגישות המקדימות בירושלים עם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן. הנשיא ביידן אומנם חוזר ומצהיר ש"לאיראן לא יהיה נשק גרעיני" ואין להטיל ספק בכנות כוונותיו, אך יחד עם זאת קשה שלא להתרשם מהתבטאויות שונות בוושינגטון לפיהן הפירוש המעשי של העמדה הזאת הוא בעיקר להרוויח זמן, כלומר לדחות את ההתגרענות של איראן ככל שניתן, בנוסח "או שהאדון ימות או שהכלב ימות" — אך לא לנקוט פעולה החלטית, צבאית ואף לא כלכלית בהחמרת הסנקציות, כדי להביא לעצירתו המוחלטת של המאמץ הגרעיני שלה. נתניהו, מי שהתריע לפני רבים אחרים על הסכנה הגרעינית האיראנית, פועל עכשיו לתיאום עמדות מרבי עם הנשיא האמריקאי אך ינסה לקדם גם אופציות אחרות.
ישראל רואה במגמות האיראניות איום קיומי, בעוד שבעיני ארצות הברית האיום האיראני אומנם חמור אך איננו עומד בשורה אחת עם האיומים הגיאו־פוליטיים והצבאיים של סין ורוסיה, במיוחד כשמבחינת התכנון האסטרטגי שלה, המזרח התיכון נחות בחשיבותו מהמזרח הרחוק. "תרגיל על יבש" לחוד ומציאות לחוד, או אולי לא — אך משימתה של ישראל, ושל נתניהו, היא לקדם הבנה עם ארצות הברית שמסקנת התרגיל הנ"ל, דהיינו החשיבות המרכזית של יחסי ארצות הברית עם ישראל, תתורגם לשפת מעשה — משימה שלדעת משקיפים אמריקאים שונים תואמת גם את האינטרס האסטרטגי של ארצות הברית עצמה.